תאילנד: סוף מעשה ותחילתה של מחשבה

שבועיים אחרי שיצאנו לדרך נפרדנו משמנמן והמשכנו לדרכנו לפאי.

בדרך לפאי עצרנו במנזר למרגלות מצוק אדיר עם נחל נחמד. התהלכנו במרחבים השקטים ומשהו נפתח ונרגע והיה כל כך נעים ושקט ונכון. התייחפתי כדי לחוות את השקט גם בכפות רגליי. כשהגענו לפאי ופגשנו את רוני ואביב נוכחנו שהם מתכננים להמשיך למנזר הזה אחרי השהות המשותפת שהזדמנה לנו. במשך כמה התכתבויות נרקמה מזימה להיפגש איתם והנה זה קורה היפיהפיה והאביב. קומה מעלינו במלון נהדר בפאי. יובלי התביית על אביב רצה לשחק, לשוחח, לישון ולנשום אותו ממש. כל זאת עוד לפני שאביב שכר אופנוע. לעיתים, כשאביב היה עסוק במדיטציה, יובי נאלץ להסתפק ברוני. לצייר בגירים ולראות ולשמוע סיפורים על צימוק האחיין שלה, לטעום משהו, לצחוק ולהצחיק ולשמוע את צחוקה המתגלגל. נועמון היה עסוק בעיקר בתרגול עליה וירידה במדרגות המלון ובשביית ליבן של כל עובדות המלון כאשר זו שעבדה במשמרת אחה"צ הייתה הפייבוריטית המובהקת והבלתי מעורערת. ערב אחד בהשראת שיחה נדל"נית נולדו הכינויים "שטוף שמש" לנועמון ו"ארבע כיווני אויר" ליובי. מסתדר לי בול.

פאי מזכירה קצת את לה הבירה הלאדיקית ואת מאנלי ההודית. עיירה קטנה או כפר גדול שהפכו למוקד משיכה לתיירים ותרמילאים בגלל מיקומן קרוב לאתרי טיולים ומסלולים יפים. יש כמה רחובות שמרגישים כמו דיסנילנד של מבוגרים בצבעוניות, בסוג האוכל, בסוכניות הקטנועים. כל אלו לא משמשים את צרכי הצריכה של התושבים ומהווים רחובות רק לתיירים. ביניהם יש סמטאות עם בתים עם לולי תרנוגלות ומשהו מתאילנד הכפרית שפעם היתה פה כאילו מסתתר מעבר לפינות נסתרות של בתי קפה (עם אחלה קפה) ופיצריות (עם אחלה פיצות). אבל זה רק אם מתעקשים לחפש. יש משהו ממכר באווירת דיסנילנד. אסתטיקה מוכרת והאוכל שרגילים אליו מוגש בזול ובזמינות ובשפע הרבה יותר מבבית. אז זרמנו עם זה והכרזנו על המבורגר או פיצה כאפשרויות לארוחה לבחירה בכל יום.

יובי: אני כל כך שמח ששמתי את הפיצה באמצע

אבא: מה זאת אומרת?

יובי: המבורגר פיצה המבורגר

אני כותבת את כל זה ממלבורן בקפיצות וכבר ברגע הבא. אני יודעת שמה שאכתוב מהימים בפאי זה מה שאזכור. השאר יכנס לאיזו קופסא ואולי יעלה מתישהו אבל כנראה שפחות. תחושת אחריות קלה מתחלפת בתהייה אודות המשמעות של זכרונות שמתחלפת במחשבות על הקשר בין כתיבה למדיטיציה. אנסה דרך אחרת למסגר לי את הזכרונות מפאי.

דמעות: נועם עייף מאוד, אלון משכיב אותו לישון. אני יוצאת מהחדר. נועם ואני בוכים. אני רוצה להפסיק את הבכי שלו ורוצה לאפשר לעצמי לבכות. אני כל כך עייפה ורקרוצה שיפסיק לבכות אבל אז מעייפות וכי קשה לשחרר. עם כל הטיסות והמעברים חזרנו אחורה בדפוסי השינה של נועמון. הוא נרדם עם אלון אבל יונק כל שעתיים. חודש של עייפות מצטברת. מחכים למלבורן לשיגרה כדי להוריד מינונים ולייצר איזון חדש.

יום אחר, אחר צהריים. יובי עייף. מאוד. התגלגלנו למסעדה בעברו השני של הנהר. אלון לקח את נועם לישון. אביב רוני אני ויובי חוזרים ממסעדה שאמורה להיות מעולה אבל הגענו לא רעבים. לא היה מקום לזחול והשייק של יובי לא היה כל כך טבעי אלא ברד בצבע זרחני. בקיצור פחות. התחלנו ללכת השמיים התקדרו. טח. התחיל מונוסון יש לנו מטריה אחת מרוני ויובי עייף. יובי צורח. הוא רוצה להחזיק את המטריה ואני יודעת שהיא לא תהיה אפקטיבית. לא עבורו ולא עבורי ככה. ניסיתי לתלוש עלה בננה כדי לחדול מהמאבק על המטריה וגם כדי להצחיק אותו. לא עבד. ניסיתי כל מיני דיבורים בטונים שונים חלק סיפורי הסחת דעת וחלק נוזפים ומיואשים. שום דבר לא עוזר, לא לשבת בעגלה הריקה של נועמון, הוא המשיך בשלו גם כשהפסיק הגשם וגם כשהתחיל לרדת שוב. ניסיתי לא לנסות. גם לא עבד. מגיעים לחנות אופנועים יובי נרגע. מצבי הרוח של יובי מתחלפים בבת אחת. אני משתדלת לא להשאיר אצלי שאריות של תסכול שלא הצלחתי להיטיב עימו קודם לכן, רגשות אשם שהגבתי כך ולא אחרת. לפעמים אני לא יודעת מה יכול היה להיות אחרת. להתנער הלאה כמו שפלאפי מתנער אחרי מפגש עם חתול מפחיד. יש מספיק מרחב וזמן לחוות אחרת.

טבילות: מגיעים למלון בפאי. חם ויש בריכה. יובי יושב עם רוני ואני הולכת להחליף לבגד ים. ביקשתי שישים לב ולא יכנס למים. מהחדר אני שומעת שיובי מעד/המעיד את עצמו למים. הוא יותר חשש מהתגובה שלי. רוני רטובה כי משתה אותו החוצה. מתישהו ואיכשהו במקודם או מאוחר נצטרך לתת את הדעת על ההתארגנות של יובי במרחב ואיך לעזור לו עם זה. גם באוכל גם בציור . כשהוא רוכב על ופניים זה ממש בולט כי הכידון זז יחד עם ראשו שזז יחד עם מחשבותיו. נכון לעכשיו נראה לי שמעוף העפיפון הזה מתסכל אותנו יותר מאשר אותו.

יומיים אחר כך נסענו למפל יפהפה. ככה זה בתאילנד. האזורים בהם טיילנו מאוד יפים מאוד נעימים רווי מים ובטמפרטורה טרופית בחוץ, המים מי מעיינות ולא קרחונים או שלגים כך שנעים להתרחץ. אביב הציע להרטיב את הלב לפני הכניסה לבריכה, יאללה נתחיל עם הלב. שלוש ארבע ו. קרירות נעימה בכל הגוף הדם מתפמפם בקצב הכל מתעורר חיוני וברור. הייתי נשארת יותר. עושה לעצמי עוד כמה פעמים של שלוש ארבע ו. אבל הבטנים מתחילות לקרקר ונישנושי החירום שלנו לא עושים את העבודה. על אף כמות התיירים הטובלים מורגש שזאת לא העונה מה גם שהתאילנדים משפצים ובונים מבמבוקים בשלל גדלים שבילים וגשרים ממפלסו העליון של המפל לברכות שמתחתיו. בנאי אחד משתמש במסור חשמלי ועל חגורתו תלוי נדן במבוק למצ'טה. מעניין אם גם תאילנדים (מקומיים מה שנקרא) באים לרחוץ שם להנעתם או שפיסת הטבע הזו מיועדת לתיירי חוץ בלבד.

גם באמבטית בוץ ובנהר טבלנו. בדרך מפאי לצ'אנג מאי עצרנו בחווה להצלת פילים. יש כמה כאלו. אם הייתי פיל כנראה שהייתי מעדיפה להיות בג'ונגל אבל גם לאכול כדורי תמרים וקני סוכר מתיירים זה נחמד. יובי ואני השתתפנו בכל הטקס - אמבטייית בוץ לפיל ואז שטפנו אותו בנהר ואז הוא שטף אותנו. כאמור זה עדיף על תנאי קרקס מהם הגיעו הפילים לחווה הזו ובכל זאת נראה לי שלא אמהר לשוב על החוויה אולי בגלל העברית הקולחת של המדריך שלנו והשימוש במילה "אלפי" שזה הלכם של אלפנט וסלפי. מרגיש כמו גילגול PC של בידור עם חיות בר לשעבר.

תאילנד עבורנו היא מזרח רחוק קרוב, גם מודרנית גם מסורתית, לא עוצרת נשימה או מחסירה פעימה להפך - מאקלמת, מסדירה, מרגיעה (במיוחד אחרי מסאז').

התבוננות על טעמים:

רוני, שחמוץ הוא הטעם המועדף עליה, שמה לב והסבה את לבבותינו כי אנחנו מקשרים עבור יובלי (ועבור עצמנו) כי טעים = מתוק. הדיבור על מאכלים מתוקים מתנהל בעיקר סביב "הממתק היומי" של יובלי - הרגל שנועד להקל על כולם בהתמודדות הבלתי פוסקת למול שפע דברי מתיקה ובצורך ההורי / האחראי שלנו לצמצם את צריכת הסוכר של יובי. בכל פעם שיש משהו מתוק כמו פרי או משקה יובי מוודא שזה לא על חשבון הממתק היומי ולפעמים הממתק היומי מאכזב. הוא מתמודד בגבורה ונוגס ביסים קטנים.

טיול במזרח וטיול בכלל זו הזמנה לפתוח את ההרגלים ולבדוק מה למה וכמה אנחנו אוכלים. אני עסוקה רוב הזמן באוכל ורעב. אני צריכה שיהיה לנו נשנושי חירום. יש לי קופסא קטנה עם מנת אוכל קטנה לנועמון שבדרך כלל נזרקת לפח אבל אני צריכה שהיא תהיה שם רק למקרה ש. אני קמה רעבה ומניחה שגם הגורים שלי מיד רעבים. אני נכנסת לאוטו מיד בא לי לנשנש משהו. אני רוצה לעצור בדוכני רחוב בכל דוכן. בעודי לועסת. אוכל הוא מטרה, הוא אמצעי, הוא נחמה, הוא עשייה, הוא אסטטיקה, הוא תרבות, הוא פוליטיקה. השנה אוכל הפך לתחליף לשעות שינה. אני רוצה להיות צמחונית אבל אני אוהבת את הטעם של הבשר את המרקם שלו אני מרגישה חזקה וחיונית וגאה בהמוגלובין של נועמון (שיונק את עצמו לדעת) המושפע משנה אינטנסיבית של קרניבוריות. אבל אני רוצה להיות צמחונית. אני בטוחה שאני יכולה לחתוך בבת אחת אבל זה לא מחזיק הרבה זמן (לפעמים אפילו לא עד לארוחה הבאה, ממש כמו כל דיאטה).

במסעדות אני מעדיפה להזמין דברים שאני לא יודעת או יכולה להכין. זה לא כל כך כיף להיות במסעדות עם ילדים. אולי המנות שנזכור במיוחד מתאילנד הם אלו שנאכלו בנינוחות יחסית. עם אחד ישן ואחד אוכל או בדיוק הפוך הארוחות שבהן הכל היה בכזה בלאגן שהאוכל נבלע כמו דלק למכונית. בתחנת דלק אחת (חוזרת אחורה - לא קשור לפאי) תדלקנו במקום שמיועד לאופנועים. זה לקח נצח וליד הייתה מסעדה נהדרת עם מרק טום יאם מושלם. יובי בדיוק ישן באוטו. נועמון עבר ידיים ביני לבין אלון לבין שמנמן.

בפאי אכלנו סלט מדהים. ממש. מעולה. רחוב הדיסנילנד הופך למחרוזת פנינים של דוכני רחוב. אלון עם הילדים במלון ואני בוחרת לנו מנות מפה ומשם וגם כזה וקצת מזה. הסלט המוגש על עלה בננה היה כל כך צבעוני כל כך עשיר בטעמיו, מוחמץ עם ליים ולא לימון. אכלנו אותו שוב למחרת.

רוני פינקה בשלל קינוחים תאילנדים. מאתגר את החיך המערבי = לא ממש מתוק. מרקמים על בסיס קוקוס. הקוקוס מופיע ברבים מהם כמו ההל של הודו.

מתעוררים

אלון ואני אוהבים לישון. חוק הברזל שקל מאוד לעקוב אחריו הוא לינה עד שעה סבירה או מאוחרת עם ניתן לסירוגין כך שבוקר אחד אני קמה עם הילדים למחרת הוא קם איתם. כשישנים במלון אין ברירה אלא לפנות את החדר ולצאת לסיבוב עם הילדים בחמש וחצי שש בבוקר. אחרי רגע של אבל כבד אין ברירה אלא לקום. לא פלא ביהדות הרגע הזה נפתח בברכת "מודה אני" מין הפוך על הפוך שנועד לבלום שלל קללות ולמצוא את החיובי שביציאה מהמיטה. בשעה הזו אין תיירים ברחובות. נועמון על הגב או בעגלה או בעגלה ובהמשך על הגב. יוצאים להכיר את פאי המתעוררת. חוץ משלשתנו, ערים גם הכלבים וגם הנזירים. רחובות עם כלבים ונזירים לבושים בכתום. יובי מתלהב מהנזירים נועמון מהכלבים. עוד פניה ועוד קצת ישר הגענו לפאי התאילנדית יותר עם שוק. קנינו ענבים. מפה לשם כבר שבע ואפשר לראות מה אנשים אוכלים לארוחת הבוקר. די דומה לארוחת הלא בוקר. הגנענו לסופר לרכוש חיתולים. וממתק יומי. שוב הגעתי לחשוב /לכתוב על אוכל.

אחד הערבים (אולי זה עם הקינוחים שלעיל?) התגלגל לשיחת מה בין הורות למשבר האקלים. מהסוגיות האלו שמסתכמות ב"זה מורכב" ולוקחות כל אחד פנימה למנגנוני הדחקה או הגברת חרדה, או התעוררות לפי עניינו. לקח לי כמה זמן להבין שהנושא, התזמון וההרכב סיפקו לי נתיב לביטוי טראומת החורבן הכל כך אישית פרטית שלי (ושל עוד כמה אהובים עלי), היינו בפאי בסוף אוגוסט בזמן הזה בשנה שהיתמות גדולה עלי. משהבנתי שדבר התלבש על דבר הצלחתי לכאוב את כאבי, לשמוח בחלקי כי רב הוא ולרצות לנצל את השנה הזו גם כדי לפקוח עיניים אוזניים ואת חוש הטעם כדי לבחון בחמלה וסקרנות ולא מתוך חרדה, איך במקומות ואיך האנשים שאנחנו פוגשים חיים אחרת. אחרת אחד עם השני ואחרת עם הסביבה הנתפשת בחושיהם והסביבה הגדולה והרחוקה יותר שכביכול גדולה מדי בשביל שנוכל להשפיע עליה. מהמקום הזה לחפש את הדרך שלי לשינוי.

מוקדש לרוני ואביב, בכל מקום שנהיה יש לכם בית.