אז איך זה לטייל עם ילדים?

היינו בגראמפיאנז. שמורה מ ד ה י מ ה - לא ליד הים אבל עם טופוגרפיה (!) וגיאולוגיה שמספרת - פעם היה פה ים ופלורה ופאונה שמספרים שפעם היה פה אי. ועכשיו יש פה סכר ומאחוריו אגם ולמרגלותיו פארק קראוונים ובתוכו משפחה אחת מבסוטה מאוד. הפארק הזה לוקח בסיבוב בהליכה אחורה, בעיניים עצמות את כל הפארקים שהיינו בהם עד כה. בזכות הניקיון, העיצוב, המועדון עם האש הבוערת וכורסאות מבוגרים וכורסאות ילדים, וגם טלויזיה והמשחקים להשאלה, והאמבטיה האמיתית והכיור לשטיפת טוסיקים של תינוקות, והטרמפולינות והבריכה המחוממת, הקנגרואים שמתרוצצים סביבנו בקצוות היום. וגם בקליטה הגרועה שסיפקה עוד אלמנט של ניתוק נעים. מצוקים שנצבעים עם השמש השוקעת והזורחת והכוכבים בשעתם. וגם המחיר למי שנשאר ונשאר כמונו הופך אטרקטיבי יותר.

השתקענו שם 9 לילות כי בטיול שלנו אפשר להספיק הכל ולא צריך להספיק כלום. מולנו ולצידנו התחלפו הקראוונים והאוהלים. אחר הצהריים אחד הגיע זוג. צעירים מאיתנו ויפים כאלו. עם טרנזיט כזה. הוציאו שני כיסאות מתקפלים, שולחן ועציץ קטן על השולחן. מסתבר שככה נראה טיול קראוונים בלי ילדים. עציץ סוקולנט נוי - אין לתאר. מודה שהייתה לי מחשבה לארגן איזו אדנית של פטרוזיליה וכוסברה ושתנדוד איתנו אבל עם כל הנחת לא חסר לי במה לטפל.

שלל תמונות מהגרמפיאנז

ועכשיו ברצינות. התגובות לטיול לפני שיצאנו נעו בין פרגון-על (הרוב המוחץ) להשתאות מאיפה-יש לכם-אומץ-להיות-עם-הילדים-שלכם-24-שעות-שנה-ועוד-לטייל- חבל- על-הכסף-אנרגיה-וזמן. גם תוך כדי הטיול אנשים אומרים -It must be hard. וואלה. בחיים כמו בחיים לפעמים קשה, אבל קשה גם ביומיום וגם בשגרה שבה אנחנו בקושי מתראים מרגישים וחווים זה את זה, וכל אחד במירוץ המוסלל פחות או יותר של חייו. מצטלבים בקצוות היום והעצבים. הופכים להיות כליא ברק של עומס ועייפות של תחרות- על משאבים בבית, בגן, בעבודה, בלימודים בתוך הראש ובין השרירים. וגם אז צריך לארגן ארוחות להחליף חיתולים להתמודד עם שיניים בוקעות ושאלות של אחד סקרן על חיים ומוות. תמרון מתמיד בין דיכוטומיות של משפחה וכל השאר.

בטיול שלנו לא צריך לתמרן כי יש זמן ויש ביחד ויש תשתית. אי אפשר להספיק הכל אבל לא צריך להספיק כלום. אנחנו עושים דברים שאנחנו אוהבים בתוך סדרי העדיפויות שמתאימים לנו כמשפחה. הרבה דברים משתנים כשהופכים להיות הורים. אחנו אוהבים לטייל בטבע. ללכת. אז אנחנו הולכים. יובלי טוען שהנוף לא יפה בעיניו למרות שלפעמים מתפלק לו החוצה איזה "וואו" והוא מיד מתקן "אמרתי כי את תחשבי שזה יפה" הוא בעיקר עסוק בסיפורים שאנו מספרים לו בדרך, אבל אלו מייצרים מוטיבציה למסלולי הליכה של עד 12 ק"מ או קצרים יותר ומשופעים יותר. הוא גם התחיל לספר לעצמו את הסיפורים. לוקח את הדמויות שהמצאנו ועושה איתן הרפתקאות משלו. לפעמים אני איתו בסיפור נפעמת מהשפה מהתעוזה העלילתית מחפשת רמזים לעולם רגשי נוסף ולפעמים שוקעת בנוף ובמחשבותיי ונאלצת לחזור על המשפט האחרון שלו כשהוא שואל: "אמא את מקשיבה לי בכלל?" "הרובוטריק עף לחלל ונלחם בדרקון!".

אתמול סיימנו סיבוב כזה בשמורה יפה באי הקנגרו. קרוב לנקודת הסיום היה עוד חוף ומשהו שנראה מרהיב וקוראים לו "הסלע המשגע" או משהו בסגנון. מה לא נלך? וזו בדיוק השעה היפה של בין ערביים. אבל וואלה שעון החול מתקתק ותיכף הילדים שלנו יהיו מאוד רעבים אז כדאי שנתארגן על איזו פסטה ולא נמשוך את עצמנו. גם אני כבר עייפה. בחמש קמתי לנועמון חיכיתי שירדם, יצאתי לעשות פיפי, חזרתי למיטה, אחרי חצי שעה יובי התעורר אמרתי לו שעוד לילה, חזרנו לישון אחרי חצי שעה בום - הוא התגלגל מהמיטה לרצפה. הוא לא התעורר מזה בכלל. הרמתי אותו למיטה - בקיצור לא ישנתי טוב בשעות הבוקר. נלך לסלעים המשגעים מחר או מחרתיים או שלא.

זו גם הסיבה שאנחנו בוחרים מקומות מרהיבים לישון בהם. כי לפעמים פשוט שוהים במקום. כמו באתר של הגרמפיאנס וכמו פה באי הקנגרו. יש מעלינו אמא וגור קואלה ויש עוד זוג קואלות על האקליפטוס שליד המקלחות ויש עוד זוג על האקליפטוס שבגן השעשועים. ויש גם וולאבים ואווזי בר. ולפנות בוקר כל ציפורי העולם מבשרות שהחיים כאן דבש.

זמן זחילה לנועמון יכול להיות בגן שעשועים אבל גם יכול להיות בתחתית מפל או בראש הר או באמצע יער. אם מישהו נרדם בדרך בנסיעה לנקודת ההתחלה של הטיול למדנו להמתין להשתהות לחכות שכולם יקומו. לנצל את הזמן הזה לביחד זוגי או משולש או כל אחד עם עצמו. לקצת יוגה של לפני המסלול, להתחרדנות בשמש אוסטרלית אביבית.

תמונות מקנגרו איילנד

לגבי נועומון קשה להפריד מה טיול כזה נותן לו כי הקפיצה מגיל 11 חודשים לשנה ו-11 חודשים היא דרמטית גם ככה וטוב שיש דברים שהם מעבר למילים.

לגבי יובלי - ממרומי שלושת החודשים שצברנו נראה שזה אחד הדברים הטובים ביותר שיכולנו לתת לו. הוא צמא ללמידה הכל מסקרן אותו הוא מקבל זמן אמא ואבא בשפע ולווריד. במקרה אבא אוהב ללמד ואמא אוהבת לקרוא ולהקריא ולפטפט את עצמה לדעת. אחיו הקטן הוא הילד הזמין לו ביותר והקשר ביניהם מקבל גוונים ורבדים של חברות עמוקה וטיפול לצד התחרות, הקנאה וכל השאר.

תמונה אחת: יושבים לאכול על שולחן פיקניק כזה קק"ל סטייל ובראשו כסא אוכל לתינוקות איקאה סטייל. לקראת אמצע-סוף הארוחה, נועמון כהרגלו נעמד בכסא אנחנו אומרים לו לשבת והוא מחייך ומתחיל לזחול מהמגש שלו. הוא עובר לידיים שלי ומשם הוא עולה על השולחן ובודק מה יש בסירים כך שצריך לחטוף אותם מהיד אחד אחד ולהרחיק ולהחביא. הוא מתקרב לקערה של יובי. עוצר. מקרב את היד מסתכל על יובי ועלי. הוא לא חוטף. יובי זו טריטוריה אחרת.

תמונה שניה: אלון ומיקו לפנינו בשביל עוצרים בפיצול שבילים ואלון מוריד את מיקו לזחול. אנחנו מגיעים אוכלים מפטפטים יובי שקוע בשיחה וברעיונות שעולים ממנה, העיניים שלו נוצצות ממחשבות, ממש רואים את גלגלי המוח שלו עובדים. מיקו מנסה להשיג את תשומת ליבו מתכופף, מרים ומציץ מתחת לשולי הכובע של יובי וצוחק אליו כך פעם אחר פעם עד שהאדם החושב נעתר וצוחק אליו חזרה.

עוד תמונות נפוצות:

יובי משחק במגנטים או מצייר. נועמון בא לשחק לו- מה שנחווה כבא להרוס לו. לפעמים יובי מתגונן ומזדעק רק למראהו של נועמון כשהוא עסוק מאוד ביצירה חדשה. או הפוך. אני מביאה ספר או צעצוע לנועמון, יובי חוטף לו מגלה עניין בתכנים לגיל הרך פתאום.

אני יושבת, יובי עלי. נועמון נדחס ודוחק את יובי הצידה. אלון נשכב. נועמון מטפס עליו יובי מטפס על שניהם.

מתארגנים למסלול: אני דוחסת את נועמון למנשא אלון ויובי רוקדים ושרים לו כדי להסיח את דעתו מכך שהוא נדחס למנשא. הוא די אוהב את מנשא הטיולים. מבסוט לו בכסא המלכות צמוד לאבא. הכי גבוה בעולם.

ההתבוננות בגובה העיניים של נועמון ושל יובלי משנה את הקצב של הטיול את הפוקוס את היכולת לשהות ולהשתהות לראות ולחפש דברים מינורים כגדולים. גוברת על כמיהה לגמיעת מרחבים ומרחקים שמתורגמת בדרך כלל לשעות אינסופיות של נהיגה במקום כמו אוסטרליה. כשמזדחלת תחושה של החמצה "מה לא נגיע לגרייט ברייר ריף?" וואלה מי חשב שאגיע "לגרייט אושן רוד" בכלל. הכל פה גרייט. וחוץ מזה חמוץ זה אחד הטעמים. אם הגענו לגרמפיאנס אז נהיה שם. אז ברור שאני קוראת פחות. אבל אני מתבוננת יותר מספרת יותר מציירת בחול יותר. ולפעמים הדבר האחרון שבא לי זה להחליף חיתול. אלון!

גרייט אושן רואד