אם כבר חולה אז עדיף עם ריזוטו

שבוע באיטליה - זהירות רשימה ארוכה לפניך! (אך מתובלת בהרבה תמונות וסרטונים)

הכל התחיל לפני כחודשיים, יובי הולך לגן אמא מתארגנת להסתער על עצמאותה. יובי חוזר חולה אמא מקפלת את הזנב בין הרגליים. יובי לא מחייך כי הוא חולה אמא לא מחייכת כי יובי חולה. עד כאן דיכאון. אז אבא הגיע עם הצעה. הזמיני לנו כרטיסי טיסה לפורים זה ישפר את מצב רוחך. השיפור אמנם היה נקודתי. יובי הבריא ושוב חלה ושוב הבריא ושוב חלה. ואז נהייה קצת יותר בריא ואמא כבר יותר מחייכת. והנה זה הגיע. וצריך להשתמש בכרטיסי הטיסה שהוזמנו...

ביום שישי אספתי את יובי מהגן והוא היה כוועץ' המשכנו לבקר את אבא ותלמידיו שהתכוננו באותה העת לעדלאידע המפוארת של יום המחרת. כל המשפחה באה לבקר - אחייני כל הארץ התאחדו! ויובי עייף ולא נינוח ובערב קצת חום ו...חולה. ובעדלאידע יובי מחופש לפו הדב, המום והשמש החמה לא מוסיפה טוב לתשישות ואמא ויובי חותכים מתהלוכת העדלאידע.

שוב תהיות מה יש לו הפעם? ושכנים מתאספים לרגע קט בפטיו. לתינוקת של זה יש דלקת בדם (אוי) התינוק של זו מקיא (אוף) וליובי מתחילות נקודת ופצעים בידיים ברגלים בטוסיק ובפה. זה וירוס אין מה לעשות יעבור. יובי נרדם אמא ואבא מסדרים ואורזים ובבוקר - יוצאים מאושרים למרות שיובי חולה.

יובי ישן בנסיעה וישן בשדה התעופה וישן שעתיים וחצי (!) על אבא בטיסה וישן שוב בנסיעה ממילאנו למונפורטה דה אלבה. אמא ואבא נינוחים למרות שיובי חולה. מהאוטוסטרדה ירדנו לכבישים קטנים יותר המישור הופך לגבעות עוד פיתול ועוד עיקול. אין מוצא מסתובבים פונים בהמשך. מצלצלים בפעמון שואלים ברבע ספרדית רבע איטלקית רבע צרפתית ורבע הינדי איפה ולאן. אחרי 300 מטר הגענו. נכנסנו לדירה נפלאה. מרגיש כמו בבית מרוב רהיטי איקאה. תוך חמש דקות יובי כבר בתוך מיטת תינוק, ישן. אחרי עשרים דקות ומקלחת גם אנחנו. הבוקר הראשון היה אחד משני הרגעים הקשים בטיול. יובי גמור ולא מוכן לישון. לא במיטה לא בעגלה לא במנשא. יצאנו החוצה מנסים בכל זאת. אולי היינו צריכים לתת לו נורופן להקל עליו את הגירוד להקל את הפצעים בפה? אני מזמן הייתי מסתממת עם אופטלגין נוזלי אז למה שיובי יסבול. אבל הנורופן בדירה כבר יצאנו. רק על הידיים. רק על הידיים שלי. ואני לא יכולה להרים את יובי לאורך זמן בטח לא במצב שלולית כשאין לו כח לעזור לי ולתמוך בעזרת שריריו בשלדו. התמקמתי על גדר, הנקה הנקה ובסוף יובי נרדם ושוגר לעגלה. הוא ישן מלא באותו בוקר. הוא ישן את כל הזמן הנדרש לרדת מראש הגבעה לפיאצה לבחור בית קפה ללגום בנחת לקנות בשוק הנודד ביצים גבינות סטייקים ירקות עוד גבינות סוכרית גומי פירות להשלים בסופר יין ובירה ושוקולדים.

אנחנו בטיול עם תינוק וזה לא כיף לשבת במסעדה עם תינוק. אי אפשר להנות מהאוכל כי צריך לראות שהוא לא מושך במפה מעיף כוסות וצלחות, מחשמל את עצמו כי יצא לזחילה, מרייר על אנשים כי הוא גם חברותי וגם יוצאות לו שיניים, מתגלגל ממדרגות ועוד שלל דברים שמונעים הרפיה ומיינדפולנס שמהותו ריכוז באוכל, ביין בטעמים ומרקמים. לכן קנינו את כל השוק ונבשל בבית!

את אותו היום בילינו בבית, במרפסת, בגינה ובטיול רגלי מסביב למונפרטה דה אלבה. כשיובלי ער ובמצב סביר השתדלנו שיהיה חופשי לזחול ולקבל מנת ויטמין D הגונה וכשהתעייף הועמס על המנשא חנוט במעילים וכובע צמר. קצב הפסיעות רק העמיק את שנתו, אנחנו נהנו מהשוטטות בין הכרמים, בסמטאות ובבית הקברות. יובלי נח והתחזק.

במסגרת האוירה הביתית אפילו עשינו כביסה ויובלי גילה כי נאים האטבים בעיניו. וככה זה כשבחופש זה לא משנה אם הנוק תינוק מתעורר להפסקה פעילה באחת בלילה כי אנחנו בדירה ואלון יכול להמשיך לישון ואני אשן בבוקר. זה לא משנה אם הוא גמור ורוצה לישון כי ככה יותר קל לטייל. כנראה זו הנקודה שמתמצתת לתוכה את כל הסיפור המשפחתי שלנו. היכולת להתאים את עצמנו למצב, להנות מהפשוט להנות אחד מהשניה מהשלישי מטבע ומאוכל. טוב זה קצת מוגזם כי הפשט באיטליה הוא בעצם משובח ואם נהיה כנים לרגע המיקום נבחר בקפידה וגם בתחום הקולינארי לא בחלנו באמצעים והלכנו על מוצרלה באפולו ושלל מצרכים מהצד היקר של הסקאלה והכל כדי לאזן את המחיר המצחיק של כרטיסי הטיסה.

בכל אופן ביום שלישי היינו חרוצים ויצאנו בשמונה בבוקר לעבר ההרים בגבול צרפת להתבשם בנופים מושלגים ולעשות סקי. גם יום זה האיר לנו פנים וככל שמד הטמפרטורה באוטו מורה על צניחה כך השמיים מתבהרים והשמש מחממת יותר. הגענו. מצאנו מסעדה שתהיה מרחב זחילה סביר. יובלי הוציא אנרגיה וכמצופה מתינוק חולה חזר לישון די מהר. אלון גלש באלגנטיות אין קץ ואני התנסתי בשיעור מגוחך של שעה שעשה חשק ללמוד כמו שצריך מתישהו. אנחנו רק צריכים ספונסר ובכיף נאמץ את תרבות הסקי. בדרך חזרה התקשנו למצוא מקום לאכול בו ארוחת ערב בחמש וחצי כי האיטלקים לא אוכלים או עובדים בשעה הזו. התפשרנו על טוסט יובלי לא מצא בו עניין. שנינו ישנו כל הדרך הביתה.

למחרת ולמחרת המחרת שוב ימים שקטים בלי אוטו פה בסביבה. יובלי כבר מרגיש הרבה יותר טוב ומחייך והפצעים מחלימים יפה. כמות הריר יורדת. אבל אז הוא נכנס לסשן שילשולים. איזה כיף.

ובכל זאת כבר מדובר בתינוק משופר וכשהוא ער אז העולם כאילו נברא לכבודו על שקעי החשמל שלו ותכולת ארונות ומגירות המטבח. יובלי אמנם עוד לא עומד לבד אלא נשען על חפצים אבל כבר הבין שאם נשענים על מגירה אפשר לפתוח דלת ואם נשענים על דלת אפשר לפתוח מגירה אבל אבוי האצבעות השמנמנות שלו בסכנה. במקום להיאבק אבא העלים את המגירות ומה התגלה בחלל שנותר? הידד! זהו שקע חשמל!!! מצאנו כרית שתסתיר והמטבח הפך להיות זחלנים פרנדלי. כמו כן במסגרת השיפור במצב הבריאותי יובלי פיתח צחוק מיוחד שכולל נשיפות וחיוך מצמצם עיניים. הצחוק הזה מטרתו להצחיק אותנו וזה עובד מעולה. אם הגעתם עד לפה סחטיין! נשאר עוד לספר על ביקור אחד במסעדה נהדרת כי בכל זאת הגענו עד הלום ועל אחר הצהריים קצרצר במילאנו.

אז ככה. כשהבנו שהארוחות שלנו ממש לא מסונכרנת עם מה שקורה במסעדות החלטנו להתאמץ ולהתאים את עצמנו כי בכל זאת חשקה נפשנו בחוויה קולינרית אותנטית. עיני צדה באחד השוטטיות מסעדה ציורית וקעקעתי על חדרי ליבי את שעות הפתיחה שלה. ביום חמישי הבשילה השעה ושמנו פעמינו לעבר המסעדה. מושלם.

בחוץ חנתה עגלה לשניים, כבר מרגיע. בפנים סבאל'ה עם כרס וסינר. סבתאל'ה עם טושים נכדה וסינר. אמא עם תינוקי מסבירה לנו באנגלית במבטא איטלקי שבעלה יעזור לנו להעלות את העגלה. אין צורך יובלי התעורר ומתכוון להמשיך להיות ער. בעלה מגיש לנו כסא תינוק משוכלל.

אנחנו מתיישבים בשולחן גדול בו כל המשפחה סעדה עד לפני כמה דקות. מלבדנו עוד שולחן אחד עם אנשים לבושים היטב זקנים מסודרים ומשק סכו"ם, פיטפוט וכוסות יין נשמע. המסעדה נסגרת עוד 45 דקות ולכן לא התמהמנו בהזמנה. ריזוטו עם חמאה, רבילי עם בשר ותבשיל בשר. יובלי זוחל מתיידד עם אגאתה הנכדה של הסבא המבשל והבת של האבא הממלצר שמוזג לנו יין. הסבתא עם הטושים מסדרת לאגאתה את החולצה ומושיטה את הטושים ליובלי. יובלי רוצה את הצהוב כי דוקא בו אגאתה אוחזת. האוכל מוכן. כל אחד מתיישב במקומו. מדהים. תענוג. הגזר המאודה הכי טעים שאכלתי. והפנקוטה לקינוח. אפשר לתאר את ההארוחה הזו כניצחון מוחץ לכל תיאורית האנטי מסעדות שהעלתי קודם. היה מושלם. יובי אתה יודע להתענג על אוכל טוב וזה כיף.

כדי לסגור את העניין יובי נרדם בדיוק רגע לפני שחזרנו הביתה כדי לאפשר גם לנו שנ"צ מקסימלי. לאחריו ביקרנו ביקב. רכשנו יין. אבא של יובי רצה לשתות את היין אני התעקשתי שנחכה לפחות עד הבר מצווה. בערב אכלנו סטייקים אם זכרוני אינו מטעני ובבוקר אחרי ירידה לפיאצה קפה וקראוסון עלינו הביתה לארוחת בוקר יותר רצינית ונסענו למילאנו.

הגענו למלון התמקמנו והבנו כמה טוב שלא היינו במלון עד עכשיו. יצאנו לחוות את העיר. אנחנו ממוקמים ברחוב קטן יחסית אך מלא בבתי אוכל מרשימים וחנויות מדליקות ואנשים לבושים מאוד יפה. הרבה יותר יפה מבמדרשה. במילאנו נהננו מהמבורגר דווקא יובי נהנה מצ'יפס. אחר כך נהנו מגלידה ויובי נהנה משנ"צ. ראינו את הקתדרלה, התמזגנו עם נחילי האדם בחנויות הבגדים יצאנו ללא שלל נפננ לשחרר לזחילה את יובי בפארק קרוב וחזרנו למלון לקראת שבע. יובי שישב הרבה שעות באוטו ואז בעגלה הוציא אנרגיה אחרי מקלחת ערום על המיטה. הוא גילה את מכשיר הטלפון של המלון כיעד מועדף לזחול אליו בעוד אבא מושך חזרה והכל כל כך מדגדג ומצחיק ושוב ושוב ושוב ודי. אבא של יובי השכיב אותו לישון. אני הלכתי להביא פיצה מהפיצריה ליד. קשה לישון כשאין ממש שקט ויש שניים שדווקא מכרסמים פיצה לידך. בסוף זה הצליח. שלושה ישנים. לפנת בוקר הערתי את התינוק האהוב עלי הלבשתי אותו עפוף שינה ומחמדים מאותם רגעי חסד של תינק בריא שמסוגל לחייך ולתת אהבה גם כשהוא עייף. נוסעים לשדה התעופה. מחכים בתור פה מחכים בתור שם. 3 פעמים יובלי עשה קקי, ממש מעורר השראה. ממריאים. יובלי נרדם עלי הפעם. שעה וחצי חלפה בקלות ועד ועוד קצת. נוחתים. זוחלים וממתינים לבדיקת הדרכונים. ומשם מתגלגלים היישר לידיים המחבקות של סבתא סילביה וסבא פיני. קצת סיפורים קצת פיטפוט קצת קפה קצת נישוקים שני חיתולים. מתפצלים נוסעים הביתה. יובלי ישן כל הדרך.

בכלל שאלת את עצמך איפה הבית ואיפה אתה? האם תחזור אליו? ומה עם כל הצעצועים? והמגנטים על המקרר? נכנסנו הביתה. אני יושבת איתך לשחק. להתרגל ביחד. כשהגיע הזמן אמבטיה אתה בוכה. שבוע של מקלחות, חלקן כשאתה ממש ממש לא מרגיש טוב. נזכרתי במה שגיסתי תמר סיפרה על אביגיל שלא אהבה אמבטיה. התפשטתי נכנסתי לאמבטיה והתיישבתי איתך מובקת. נרגעת לאט לאט והתפנת לבדוק את הצעצועים המוכרים. חיכיתי עוד קצת יצאתי התנגבתי ותפסתי את מקומי מחוץ לאמבטיה. ומשם למיטה הדרך הייתה קלה ונעימה. גם בגן אמרו הגננות שהפרידה מאבא הייתה מבאסת כמו ביום רגיל ולא באופן מיוחד. אחרי ארוחת הבוקר והשנ"צ בגן החיוך עלה והחיוניות חזרה.

זהו. מעשה שהיה כך היה. תודה לכם אהובי על טיול נהדר. תודה לאיטליה, נבוא שוב לכשנסיים את גוש הפרמז'ן שהבאנו עמנו!