שלום כיתה א' - חלק א - נכתב בנובמבר

היום ה11.11.21, כבר חודש וחצי לתוך שגרת חיים שכוללת את כיתה א. אחרי החגים כבר מזמן מאחורינו. הסתגלנו. אבל כיתה א' התחילה לפעפע כחודש לפני סיום השנה האחרונה בגן ואולי אפילו עם התחלת השנה האחרונה בגן. בגן אלון של רוני הגננת, העבודה על מוכנות לכיתה א' הייתה בעיקר בהיבט הרגשי - להצטרף למשחק לשתף במשחק. כן וגם אותיות, חיזוק חגורת הכתפיים, והצעה לבדוק- אולי ההיבט התחושתי זקוק לריפוי בעיסוק לשם החיזוק. בסיום השנה החלו הפעילויות המכוונת - תוכנית מעברים - וכולם מדברים על ההבדל בין בשלות למוכנות, ומה הקשר בין אבוקדו לכיתה א'. המורות מגיעות והילדים יוצאים לסיור בביה"ס תחילה וירטואלי ואחר כך על אמת. ואז הגיעה מסיבת הסיום - אמנם סוף יוני אבל יובי מתעקש על מכנסיים ארוכים חגיגים וחולצה לבנה. בשביל אלון זה בוקר בלתי אפשרי. הוא נואם וחוגג סיום של שתי שלוחות המכינה, כולל נסיעה ומינגלינג עם הורים, וכן רוצה ונדרש להגניב נוכחות גם לגן אלון. לאור המצב והיכרות עם הילד שלנו, שכולו לב, הפעם לא התנדבתי להצגת ההורים או כל מחווה שתדרוש ממני לעמוד ולהתרכז במשהו שהוא לא ישירות יובניק. תכלס הוכיח את עצמו. בהתחלה הוא ישב עם כולם, מחוייך, מתבונן בלב העניינים, ממלא את חלקו בטקס. ואז החלו הריקודים. הוא ניסה קצת, אבל כשהגיעו השירים על פרידה והתחלה חדשה הוא לא היה מוכן. ועם קצת עזרה עבר ממצב ישיבה על כסא, אבוד, לישיבה על אמא בחזית הקהל, מחובק. זה טו מאצ'. אחר כך היה טקס התבגרות שכזה בו ההורים מאכילים את ילדיהם באותיות השם שבחרו להם אז ביום היוולדם. אלון הגיע בול בזמן. בול. ויובניק עבר לעמדת הגרגרן. "למה נתתם לי שם עם רק ארבע אותיות?!?״ התרעם. הילד בשל. אה, סליחה, מוכן.

אחר כך בבית המצב דובר והובן, הקושי להיפרד מהגננת מהגן, הפחד מכיתה א', ממה שלא מכירים, מהתחלה חדשה. אז הכנו את מפלצת כתה א'. לקחנו דף ציירנו ביחד מפלצת עם בטן ענקית פה עמוס שיניים וקרניים על הראש. ובתוך הבטן כתבנו את כל מה שמפחיד. גם הפחד האחרון והריאלי ביותר לא התממש. גלגלנו את נייר המפלצת והכנסנו לבקבוק זכוכית מגניב נטול שימוש עם פקק שעם, כזה שפעם היה בו דבש, והמפלצת נשארה כלואה בחדר כל הקיץ.

באמצע יולי עשינו לנו טקס כיתה א'.

אחרי ציפייה ארוכה, ביום שישי נחמד, נסענו שלושתנו אלון יובל ואני לירוחם לרכוש את הציוד. הגענו לחנות "הקלסר"- חנות של שרה, אישה מבוגרת, כפופה, עטויית קמטים וכיסוי ראש. החנות נפתחה בשנות ה90' של המאה הקודמת. עמוסת חפצים במדפים, קטנה קלסטרופובית ועם חשש קל שאם רק אמשוך בתיקייה הצהובה מימין, כל מה שמעליה יתמוטט לנו על הראש ללא אזהרה מוקדמת. שרה קראה ליובל והרשימה שיבואו לעמוד לידה מאחורי הדלפק, והם התחילו לעבור פריט פריט, לאסוף.

לפעמים נדרש לבחור מבין שתיים- שלוש אפשרוית של פירמות או צבעי עטיפה אבל לרוב - לא, מה שיש יש. בסבלנות ואדיקות היא מקריאה, ניגשת, שולפת או מכוונת אותנו להושיט יד מאחורי אוזן שמאל למדף ההוא ולהביא פריט כלשהו, ויובלי מסמן. מרוצה מאוד. תכלס הייתה חוויה נעימה, עוטפת. לא מסנוורת מאפשרויות וניאונים של מקס סטוק גנרי וחבריו. אחר כך שתינו מיץ סחוט וחזרנו הביתה לסדר את הציוד, לכתוב שם על כל דבר. בבית אחר כך רקמנו "יובל" בחוט ומחט על הקלמר המאוד סטנדרטי והלא אנטרופוסופי במיוחד. המפלצת שבבקבוק התכווצה קצת.

הקייטנות, כחלק ממסגרת הגן אך בלי הגננת, עברו איכשהו. ואוגוסט היה די מתיש. חלק מהחברים נסעו, חלק אצל סבא וסבתא. אלון ואני עובדים חלקי שבוע ומוצאים פתרונות, חלקם שורדים חלקם קורסים במהלך היום. יובניק לא במיטבו בתקופה הזו . לא מבחינת מפגשים עם חברים ולא מבחינת כמות העצבים שיוצאת עלינו, על נועם ועל בכלל. לפחות יש בריכה. לפני פתיחת הלימודים התארגן פיקניק בגן השעשועים. היכרות לא פורמאלית של המשפחות וילדי הקיבוץ והמדרשה, מי שרוצה. הכנו עוגת ביסקוויטים והגענו. מיקו נצמד אלי כמו שממית על חלון. יובניק רץ לשחק. בא בוכה. "זיוי דחפה אותי במגלשה" לאט לאט, אוכל ונרגע, מאתר חברים אחרים ומבקש לשחק איתם. הם לא רוצים. הוא בא בוכה, כועס, בועט, מתוסכל. מיקו עדיין צמוד אלי. יובי רוצה לקחת את העוגה וללכת..השארנו חצי עוגה והלכנו.

הבקבוק התנפץ כשבוע לפני במשחק משותף עם זוהר ומעיין.

היום הראשון היה בעצם יום רביעי. אני קצת לחוצה. כשמיקו יגיע לכיתה א' תזכירו לי שלא צריך להגיע בול ב8 ביום הראשון טוב?פתחנו את הבוקר עם שולחן חגיגי: מפה, פרחים, פנקייקים ורימון. כן מדי פעם נזכרנו שגם מיקו מתחיל את גן רימון, גן חדש, גננת חדשה, עוד ילדים מתווספים לחבורה העליזה של בוגרי גן תמר. ובכל זאת כיתה א'. אחרי הארוחה נלבשה החולצה החגיגית ויצאנו לדרך באופניים כולנו. אני בוכה לי. מהתרגשות מעצב משמחה. מהכל. תקופה מתישה (אוגוסט) נגמרת, תקופה עצובה מאוד (20 שנה בלי אבא) מתחילה ובעצם כבר התחילה ונמשכת ועוד לא הבשילה לשיא, נדחקת הצידה לצורכי פניות לחגיגות. אז אני בוכה. בדיעבד אני בשבועות ראשונים של הריון. (עוד סיבה לבכות לא?) הגענו לשער בית הספר. מוסיקה להפעלת דמעות ברקע, רק הורי ילדי כיתה א' מורשים להיכנס, מצטלמים בשער בלונים ומתחת לעוד איזה שלט. ניגשים לכיתה מניחים את התיק - יובל רצה לשבת ליד מיכאל כי "הוא שקט ולא יפריע לי ללמוד"...נפרדים…

ואז ממיקו. הגן צמוד לבית הספר. מורידים נפרדים מבולבלים מאנטי קליימקס מטורף, מתיישבים לשתות קפה בכנענייה ומקבלים שם צרור ברכות מהורים בני עשור מעלינו על כניסתו של עידו לפנימייה (יחד עם מלא ילדים שהיו בחוגי הקרמיקה הראשונים שלי ואיכשהו הזמן עבר והם הכפילו ואף יותר את גילם גובהם משקלם כולל חצ'קונים. טירוף).

זו התחלה מאוד מוזרה. היום הראשון נמשך שלוש שעות בערך. יובי שרד אותו בכבוד ואפילו נהנה. המפלצת התכוווצה. כבר למחרת ביקש ללכת לחבר חדש בקיבוץ שדה בוקר. המפלצת הצטמקה. עוד אין צהרון וכל יום לימודים מתוך התשעה שזימן לנו ספטמבר זכה לפתרון אחר אחר צהרים: אבא אמא חברים. תכלס הדרגתיות טובה. טקס כיתה א' נערך בדיוק ביום שישי של האזכרה וכן קורונה אז מותר להורה אחד להיכנס ללמגרש והשאר נדרשים לעמוד מעבר לגדר או בזום. לא עמדתי בהנחיה ונכנסנו שנינו, אבל הלבשתי עליה הרבה מאוד כעס ומתח שרק חיכה לצאת על טמטום מנהלתי כלשהו. כן, גם שם בכיתי.

בעצם בעצם את כיתה א' באמת התחלנו באוקטובר. זהו. שגרה חדשה שצריך להתנהל בתוכה, שגרה של שבועות עבודה מלאים יום יום, ביה"ס + צהרון ולפעמים חוג. בביה"ס יובלי פורח, מבסוט, נהנה מהלמידה, משיעורי האומנות. כמעט מהכל חוץ מ"בוקר שיר" שבו כל התלמידים שרים וחוץ משיעורי ספורט כי דנה המורה הייתה יותר נחמדה בחוג שחייה לפני שנתיים. והיה שבוע שבו אבד כל הציוד והכנו רשימה: דברים שיובל ימצא מחר - קלמר, תיק, בקבוק, קופסת אוכל, קסדה , אופניים וסנדלים. ומתוך החולצות עם סמל ביה”ס, 3 כבר קרועות, 2 נתפרו וחזרו לשימוש, שלישית מצאה את גורלה בפח. והאופניים שנראו קצת גדולים כבר מפדלים את עצמם. ובתכלס יובלי קיבל זריקת מוטיבציה והתחיל לקרוא ספרים בבית. זה לוקח הרבה זמן, אבל יש לו המון המון המון סבלנות והוא לא מוותר. שואל שוב ושוב ״ אמא מה זה שלוש נקודות באלכסון?״

שבוע שעבר חגגנו פה יומולדת לצליל בַּ (Ba). הגיעה כל השכבה לראות בית מקש וכיבדנו בבמבה ועוגת בנופי (לא כולם זרמו - מוזרים). וכן קצת חימר למי שרצה. החלק החמוד והמרגש היה להסביר לילדים על בניית הבית להקשיב לשאלות לראות איך יובלי עונה עליהן מחזיק את אלבום התמונות של בניית הבית. אחר כך הוא נעלם בחדר עם זוהר חברתו ונומנום שבאה לבקר והצטרפה לפעילות ואני מצאתי את עצמי בסדנת חימר מאולתרת.

האתגר האמיתי היה (בזהירות נשתמש פה בלשון עבר) -הצהרון. חודשים של פגישות ליליות אחת לשבועיים אחת לשבוע עם שותפים אדירים - לירון ואסף ועוד כל מיני בדרך - חשיבה וראיונות עבודה, פנטזיות ומציאות, העיקר שיהיה ליובלי צהרון נורמאלי, שאני ארגיש בנוח עם עצמי להשלים ימי עבודה עד ארבע ולא עד אחת וחצי. החל מחלומות ועד בניית חוזה, וטופס רישום גיוס צוות וגיוס הורים, רישום הרבה מעבר למצופה והורים מבוהלים (וגם תוקפניים) על סגירת הרשמה מוקדמת, ימי גיוס הורים לעבודה על המרחב החיצוני, הפנימי. וואוו. תכלס נתתי שם עבודה. וכנראה שזה היה די מבלבל, כי יובלי חשב שאני אהיה איתו בצהרון. או שיובלי פורק שם את כל המתח והמוחזקות של כיתה א'. המורה אירה, וחוקי ביהס לא מאפשרים יציאה מוויסות כמו שכנראה כן קורה בצהרון. ויובלי מוצא את עצמו מנסה להתמקם חברתית בין ילדי א וב, דרך הצקות, התגרות, וקרבות (אפרופו חולצות קרועות חלקן מאירועים כאלו וחלקן מטיפוס על עצים). הוא ייסד וטיפח את מועדון הבריחה מהצהרון. קופצים מעל גדר בגובה מטר, ומתיישבים בצמוד בצד השני כדי להעביר מסר. הוא תלש ועל הדרך גם נקרע לוח התורניות (לא קרעתי אותו! נפלו סכינים והוא נקרע). אחר כך ישבנו בערב והכנו חדש. בקיצור ערב ערב שיחת הכלה, נזיפה, גבולות, הכלה, מוטיבציה לשינוי מציאה בפנס היבטים חיוביים בהתנהגות ובגישה שלו והעצמה שלהם. לעיתים נדרשנו לחפש את אלו בנר כמו ביעור חמץ מבית שהריח הדומיננטי בו הוא אקונימיקה גם ככה. עוד יום עוד שיחה, תיאורים לפרטי פרטים של ריבים וקרבות טריגרים והתגלגלות התרחשויות חלקן לא מצאו אימות או אחיזה במציאות אבל מה זה משנה בעצם) עוד שיחה עם הורים, עוד מפגש יזום עם ילד שהריבים איתו הם כמו מופע זיקוקי דינור ביומולדת עגול של העיר ניו יורק ( "הוא כל כך התעצבן אז טיפסתי על עץ, יש לי מזל שהוא לא טפסן גדול"). יובלי חווה את עצמו כחזק מאוד וכמי שרוצה להראות ולהוכיח ולהשתמש בעוצמתו ולפעמים כמי שמותקף על ידי חבורה שלמה ונאלץ ללבוש חזות קרב, לא מתוך בחירה או חדווה, אלא הכרח. אני נעה בין הזדהות עם מקום מאוד מפחד שלו לבין הצורך שלי שהכל פשוט יהיה בסדר, להימנע מקונפליקטים, זה מרגיש לי איום ונורא. מנסה להסביר לעצמי שכן, זו התמקמות חברתית חדשה של גורי אריות, טקסי חניכה שאין מנוס מלחוות אותם או משהו כזה ובעיקר שזה יעבור וגם להמשיך בשיח פתוח ובגבולות ברורים של מה לא עושים. וזה מתיש. רשמנו אותו לחוג טבע בימי ראשון כדי להפחית קצת את הקונפליקט ובחמישי לקחתי אותו בעצמי מתחילת החודש מאותה הסיבה כך שנשארו שלושה ימי התמודדות. איך משנים את הגישה ויחד עם זאת מעבירים מסר ברור שלשבור את הכלים זו לא דרך התמודדות, גם כשרע לנו. ולמשך כמה זמן האמירה הזו תופסת? כמה רע צריך להיות? בעודנו מחזיקים את הספק, ויודעים שגם האמירה הזו לא תקפה לשנה הגיע יום אחד בלי בריחות בלי התחצפויות ובלי אלימות. חגגנו את זה. הכנו פאי לימון. שלוש מילים. הכנו פאי לימון. שלוש מילים שבתוכן המון המון עבודה. ותכלס יצאה תוצאה כושלת למדי מבחינה קולינרית - המלית לא התייצבה ונזלה והכל היה מתוק מידי ברמה של אקמולי- אבל אפקט החגיגה וההישג הושג. ועוד יום טוב הגיע ועוד אחד ועוד אחד והיום אגיע עם קצת חימר (צריכה למלא תנור ולהפעיל לפני חנוכה...) . ומה שבאמת נהדר בכל זה היא היכולת לדבר, היכולת של יובלי לדבר את חוויותיו (חלק לא קרו במציאות כאמור) הוא משתף ואפשר להבין מזה מה קורה איתו. והיכולת של אלון ושלי לדבר על זה לחשוב ביחד לקבל החלטות להיות בשותפות אמיתית גם בתפעול וגם בתחושת האחריות. וכן היכולת להתבכיין לחברותיי אמהות לילדים גדולים או קטנים יותר לקבל הכלה להתשה הרגשית של העניין הזה.

אנחנו בתוך המסע הזה של כיתה א' ואפשר לומר בזהירות שנובמבר הביא איתו שבועיים רווי נחת... ממש בשביל לנוח קצת להנות להתענג מההצלחות. שבועיים של יונה עם עלה של זית עד שיגיע האתגר הבא עד שאיזה מבול כזה או אחר - לימודי חברתי הסתגלותי יגיע. הרווחנו בינתיים עוד קצת פרספקטיבה ואמונה ביכולת להכיל אותו טוב יותר. שלום כיתה א'.