יעלה נולדה

יעלה - נקבת היעל - אצילית קלת רגליים יודעת את חכמת המדבר - איפה המים, איפה הצל איפה המצוק ומרעול, חיה את חייה בעדר עם חברותיה. פה במדבר. מדבר צין שאני מסכימה להכניס ללב שלי להגדיר את זהותי ולתת לך לבתי שם מדברי. לא אוניברסלי, לא מתנגן לכל בקלות אבל מקומי. יעלה, יעללי, יולה בבולה, יפהפיה נבונה וטובת לב שלנו עם חיוך וגומה מצד שמאל. ברוכה הבאה. זה סיפור לידתך ממרחק כמה חודשים ועוד כמה חודשים. כתיבה, הגהה, תמונות ופרסום - כל דבר לקח פה נצח. אז אמנם זה לא טרי מהתנור ובכל זאת את כל כך משובחת ומשביחה.

אחרי ההיפוך לקח עוד שבוע ויום. שבוע שבו הסתגלתי למיקום החדש שלך בתוכי. שבוע שבו כבר הייתי מוכנה מאוד לקבל את פנייך באופן שבו רציתי, באופן שבו הגוף שלי כבר מכיר. אז התפנקתי במסאז' נוסף. ועוד הליכת בוקר במדבר בספונטניות - ליויתי את יובי לביה''ס ושכנתי אמרה "יאללה בואי איתנו" עם בנה והכלב האנרגטי, קיבלתי כובע מים טרמפ ואשת שיחה - מה צריך מעבר. דידננו בחום בנחל חוארים. ועוד יום של תחילת שבוע עבר והנה הגיע הערב ואיתו הלילה ומיקו קורא לי לשבת לידו והשעה כבר 03:00 ואני לויתן מחוץ למים מוצאת את עצמי בתנוחה לא תנוחה על הפוף בחדר המתוק. לא נוח לי. מיקו כמעט נרדם הנשימה מתחילה להיות סדירה אני חושבת הנה זה הזמן לצאת מהחדר חזרה למיטה "אני אוהב אותך" הוא אומר בקולו המתוק. ואני ברגשות מעורבים - שיאהב אותי בבוקר. כך כשעה וחצי. חוזרת למיטה לבסוף ובשש וחצי יובי מגיע להתחבק במיטה. הוא ענק וארוך ואני מקועצ'צ'ת אותו. אלון קם להתארגן ולארגן. 6:40 ציר ראשון. זה זה? זה לא זה. זה זה. אני עדיין במיטה עם יובי. 7:00 ציר שני. זה זה! הוא חולף.. זה לא זה.. טוב אולי זה זה. אני מעדכנת את אלון שיבטל את ענייני הבוקר שלו ושיעיר את מיקו ושישגר אותם לגן ולביה"ס.

עוד קצת במיטה. אפילו לסדר קצת גבות הספקתי כאילו קבעתי תור לקיסרי.. לבשתי שמלה שחורה, כפכפי גומי שישמשו אותי גם במקלחת ויתרתי על החזייה. כל 20 דקות ציר. אני עדיין לא ממש בטוחה, אומרת לאלון, מקסימום נגיע לשם נאכל המבורגר ונחזור. אלון יושב ליד השולחן ועובד. אני יוצאת עם צנצנת גרנולה לחברתי סילבי שילדה לפני כמה ימים. הכנתי כמות מסחרית של גרנולה מטעמי קינון. ומתכננת לקחת מסילבי שמן שקדים סגור. אני צועדת לאט מרגישה את הצירים לא חזק מידי אבל תכופים יותר ויותר. עולה לסילבי היא במיטה בהנקה נראה שלא יצאה משם כבר כמה יממות. אנחנו מחליפות טובין וכמה מילים. אני יוצאת ואז חוזרת ועושה עוד פיפי אחרון ואלון אוסף אותי. משמיעים את הפלייליסט שהוכן מבעוד מועד. אני לא זוכרת אבל משוכנעת שגם בכיתי. נואיבה אהובתי קראתי לו. אני משתמשת במנשופית - משרוקית פלסטיק שמווסתת את יציאת האוויר ועוזרת להתמקד בנשימה. קיבלתי מחברתי נעמה - היא פזיותרפיסטית רצפת אגן ונתנה לי במתנה שעת הכנה ללידה עוד לפני שידעתי שהיא הפוכה - דיברנו על פחדים ודיברנו על תנוחות ועל המנשופית ובדרכה המכילה עד מאוד ציידה אותי לדרך באופן הכי שימושי שאפשר לגוף, לנפש לתודעה. הנסיעה עוברת בנעימים וכחוק. הצירים מתחזקים ועדיין יש רוגע ושלווה באוויר. אלון מוריד אותי וממשיך לחפש חניה (בלידה של יובי חנינו במבואה המצבר נגמר והפקח שבא לתת דוח התניע את הרכב) אני מתלבטת האם להיכנס או שמא עדיין לא. להיכנס משמעותו לזרום עם הנהלים ולא להיות בהתנגדות למערכת מתוקף היותה מערכת וגם להשתמש בידע ובידים הטובות של המילדות שם. אני נכנסת. נרשמת. עוברת משלב לשלב. עם נועם לא הספקתי את כל אלו וגם זה היה באמצע הלילה. הפעם בניחותה נראה שכולן רעננות בתחילת משמרת. המנשופית משמשת לי עוגן. מזכירה לי להתמקד בנשימה למרות הניאונים ואווירת בית חולים. אני עוד עם אוזניות. נכנסת לחדר בדיקה גם אלון כבר איתי. הראש למטה, פתיחה 3 מחיקה 80. רופאה מכריזה שאני בלידה פעילה ושאפשר לעלות לחדרי הלידה. אחרי שנעשה בדיקת קורונה או עוד משהו. בקיצור מחכים. אלון מביא קפה ומאפה בינתיים. בדרך כלל המאפים יבשים ומבאסים בטעם מרגרינה ופחות חמאה. איכשהו בשבלול קינמון הקינמון קצת ממסך את זה אז אני בוחרת שבלול קינמון - הרגל אוטומטי בעגלות הקפה בב"ש - אוניברסיטה, רכבת וגם סורוקה - מניחה שכולם ניזונים מאותה מאפיה תעשייתית מפוקפקת בעיר. יש לי עדיין תאבון ואני זקוקה לאנרגיה הזמינה. הכנתי גם שקית פירות יבשים ואגוזים אבל שני גמדים מצאו אותה וחיסלו את הרוב...

נכנסות כל מיני - מיילדת, רופאה, כנראה עוד מתמחה, אולי מיילדת ראשית שמסדרת מי לאן, כל פעם מישהי. ואני כמו מנטרה בכל דלפק ותחנה: "שלום אני רוצה לידה טבעית ואפס הפרדה". באותה האינטונציה שמזמינים בה קפה בשישי בבוקר או בירה בשישי אחהצ. החלטית ורגועה. אנחנו עולים במעלית, לא על כסא גלגלים ולא על מיטה אלא על שתי רגליים ומגיעים לקומה הרלוונטית. שולחים אותנו לחדר אחד "שלום אני רוצה לידה טבעית ואפס הפרדה ואם אפשר כדור פילאטיס, חזק בלי קצף, תודה". ואז מבקשים שנחכה ושולחים לחדר אחר שבו יש מוניטור אלחוטי. "שלום אני רוצה לידה טבעית ואפס הפרדה ואם אפשר כדור פילאטיס, יודעת מה - חלש בלי קצף, תודה!". את הכדור לא קיבלתי עד היום. הצירים מתקדמים אבל עדיין אני מכילה את העניין. נשענת על קירות במהלך הצירים. פעם המקום הזה היה חדש. הרובה בין אריחי הקרמיקה מתקלפת והכל נראה פה כבר די מיושן. מגיעה אנה. היא לא מהסוג שבא לך לחבק אבל מנומסת, מציגה את עצמה מסבירה כל דבר. ביקשה שאשכב בשביל לפתוח וריד, אני שואלת אם זה הכרחי, לשיטתה זה הכרחי ואני נזכרת בבחירה לא להיות בהתנגדות למערכת. פתאום עולה לי הבכי. במעמד הדקירה עולה מסך שחור וסחרחורת של התעלפות. זה קרה לי בהריון ראשון שלא צלח אי שם מזמן רגע לפני זריקת חיסון במרפאת מטיילים בהודו ושוב זה קרה בהכנסת התקן - רפלקס ההתעלפות המפדח. זה מה יש. הוחלט לנצל את השכיבה למוניטור. אחר כך הורדנו אותו. אנה אמרה שיוצאת ותחזור עוד שעה ונכנסתי למקלחת. בין ציר לציר, אני נתמכת בקיר ומסבירה לאלון לאן לכוון את הזרם. הייתה הפסקת מים מתישהו זה היה מעצבן אבל כשהם זרמו זה עזר. מתישהו אלון הלך להביא סנדוויצץ'. בספר משנות ה80 שהיה לנו בבית כשיובי נולד היה כתוב להצטייד מראש בסנדוויצ'ים לגבר וגם במפצל אוזניות לווקמן. זה בטח לקח 10 דקות- לרדת, לבחור, לקבל, לשלם, לעלות. בזמן הזה עברתי למיטה והכאב מתחיל להתגבר. אני זוכרת את עצמי במודעות מכניסה נשימה ותנועה לתוך הכאב. ממש קצת רק לא לקפוא. מילימטר של תזוזה. ביני לבין עצמי אני תוהה אם כדאי שלא אהיה לבד או שאולי זה עדיף. אלון חוזר. ולוחצים על הכפתור לקרוא למיילדת. "מיילדת ל-20" הקריאה נשמעת שוב ושוב ושוב. אני מפצירה באלון לקרוא לה. זהו. הכאב הגיע לקצה גבול יכולת ההכלה שלי. אני מחליטה עם עצמי שאם אין התקדמות אז זה הזמן לאפידורל. המיילדת מגיעה. בנימוס שואלת אם אני מעוניינת שהיא תבדוק לי את הפתיחה. אני אומרת שכן והיא מבקשת ממני לשכב. זה על סף הבלתי אפשרי. לא זוכרת אם זה בדיוק סדר הדברים אבל שכבתי על הצד והנחתי את אלון איך להחזיק לי את הרגל כדי לתת קונטרה כמו שנעמה לימדה אותי. הפתיחה כבר 9. היא מבקשת רשות לפקוע את המים. לא הרגשתי את המהלך ההתערבותי וכן את השלולית החמימה. יצא גם קקי באיזשהו שלב. זה קרה גם בלידה של יובל אז לא הופתעתי. לא נעים, אבל נעים זה לא הקטע של האירוע הזה גם ככה. אנה אמרה שעל הצד היא לא יכולה לילד אותי אז שאבחר אם על הגב או בכריעה. באופן פלאי ועם עזרה מאלון איכשהו בין ציר לציר הצלחתי לעבור לכריעה. ואז בשתיים וחצי לחיצות שהרגישו מהלך מכוון ונשלט משהו לא אגרסיבי מידי- יעלה נולדה. אני אחרי. שטף של הודיה והקלה. למה היא לא בוכה שאלתי מיד. אנה אמרה תני לה רגע. היא בכתה. היא עדיין מחוברת אלי אני מביטה בין הרגליים שלי והיא מונחת על המיטה. הדבר הראשון שראיתי זה הפות היפה שלה. בזהירות מסורבלת הצלחתי להסתובב ולהישכב ולקבל אותה לזרועותי ולשדי. איזו הקלה איזו הקלה. אהבה גדולה נולדה.

השעה עוד לא 13:50 ואני כבר לא בהריון יותר.

ויש לה ריח של מרק עוף עם מלא מלא פטרוזיליה. ואלון מכסה אותי בעוד שמיכות כי תיכף אני מתחילה לרעוד מרוב אדרנלין או משהו. ואלון מחזיק אותי מחזיקה אותה, בקושי מתאפק לא לקחת אותה לעצמו אחרי ציפייה ארוכה כמו עוגייה שיצאה מהתנור ולמי יש סבלנות לחכות שתתקרר. אנה עוזרת לאלון לנתק את חבל הטבור ומוציאה את השיליה בשלמותה - כמעט נקרעה כשמשכה את חבל הטבור אבל עם כמה לחיצות חיצוניות היא החליקה החוצה - מסובבת מסורבלת סיימה את תפקידה. אני שותה את בקבוקי המיץ שאלון רכש אי שם בין פתיחה 8 ל9. בשלב הזה הגיעו רופאים להחתים אותנו על טופס לידה טבעית. ממממ.. להכניס קצת אבסורד לתסריט.

יש לנו תינוקת. שלשתנו יחד מה שנקרא אפס הפרדה וזה כל כך טוב ונכון והגיוני. ותיקון ללידות הקודמות. ואני במנוחה של שעה או שעתיים מהלידה ומיילדת אחרת בודקת אם אני מסוגלת לעמוד ועוזרת לי להתקלח איזה מרחץ דמים. ואנחנו מתגלגלות על כסא גלגלים בדרך למחלקה, יעללי עלי ולא במיטה המתגלגלת ויש אווירה חתרנית קלה - לברוח מאחראית משמרת.

במחלקה יש מדיניות של אפס הפרדה באופן כללי - מיולדות אחרות ומהמלווים שלהם ומתחנת האחיות מאזור הארוחה על ניחוחותיו. אלון מזמין לנו המבורגר ונמצא איתנו עד הערב. לצידי אישה מרהט עם שלישיה בפגייה ועוד שלושה ילדים בבית. מלפני בחורה אחרת מבאר שבע מעדות המזרח עם תינוק בתינוקיה ועוד בן בבית, בערב מגיעה עוד מישהי אתיופית מקריית גת גם התינוק שלה בתינוקיה וגם היא אחרי קיסרי. כור ההיתוך מסתבר כבר מזמן לא בצה"ל הוא בסורוקה. הטלפונים בחדרון לא פוסקים וכשהם פוסקים אז יש סרטונים והודעות קוליות וניאונים. ויש את תחנת האחיות בשעתו ידעתי פרטים מדוקדקים ומיותרים על כ5 אחיות שונות כולל חופשות/ חתונות/ לק ג'ל / רכילות מחלקתית. כולן נהדרות כשבאות לבדוק אבל השהייה בצמוד לעמדת העבודה שלהן הייתה בלתי נסבלת. ובלילה שכבר יש שקט וחושך התינוקת הקטנה הזו הזערורית ממש מתחילה לצרוח ואני לא זוכרת מה עושים. ולוקח לי רגע לקום לנענע. קקי! היא עשתה קקי! השחור והצמיגי הזה שנראה כמו נפט גולמי. ולרגע לא נעים לי מכל היולדות הכאובות שמנסות לישון ואז אני נזכרת שלשם זה התכנסנו. אחרי החלפה אני כבר לוקחת אותה אלי אנחנו ישנות יחד במיטה מכורבלות. אני גאה בה ובי שהצלחנו להימלט מהקיסרי ועשינו את זה כמו שהגוף שלי יודע. בלילה השני שוב היא צורחת אני מתחילה להבין שאם הייתה לי איזו שהיא אשליה לגבי בת רגועה ונינוחה אז להנמיך ציפיות יש פה מישהי שיש לה קול.

אבא של השלישיה מרהט היה דמות די קומית בכל חווית האשפוז. איכשהו הוא כל פעם צץ כמו איור משני בספר ילדים - דמיות קטנות שלא מופיעות בעלילה אבל ניתן למצוא אותן בכל עמוד - בקיצור אני יודעת איך מנהג אוטובוס פתח אימפריית משאיות ואיך השיג מימון מהבנק ואיכשהו הוא צץ או סתם כשיצאתי מהפינה שלי להתקלח, כשאמא שלי הגיעה לבקר וכשיובי ומיקו הגיעו לבקר הוא התיישב ממש לידנו מחכה שנפתח בשיחה ואז יוזם בעצמו. ואז הוא הלך. המפגש הראשון עם האחים שלך היה גם מרגש וגם מוזר. סורוקה אימצה נהלי קורונה מוזרים אז ישבנו במסדרון למפגש קצוב של 20 דקות ואחר כך עוד 20 דקות שאני שיחקתי איתם במסדרון מחוץ למחלקה בזמן שאבא במחלקה איתך סבתא בדיוק יצאה ורוני בדיוק הגיעה. עם עוגיות כנראה ועוד כל מיני תיק מלא דברים קטנים וקסומים כמו למשל נר גליצרין לחווית קקי סבירה אחרי לידה. היא כל כך יודעת מה צריך הרוני הזו. ישבה עם כל אחד ואחת מאיתנו גדולים וקטנים בדיוק כמה שצריך.

וכל כך רצינו לחזור כבר הביתה אבל הצהבת מידי ונשארנו עוד לילה ועוד רבע בוקר אם המסביב לא היה כל כך מעצבן אז מילא. סורוקה תכלס ביאסתם אבל כשמחזיקים כזאת בונבונית בידיים איכשהו זה מתמוסס. יצאנו חזרה הביתה לאט לאט צועדים לחניה ואני מצליחה לשבת ואיכשהו משהו בלידה הזאת היה פחות ברוטאלי. הגוף שלי תשוש אבל יחסית פחות כאוב. את הכדור הראשון נגד כאבים לקחתי רק כשהגרון התחיל להציק.

קצת אחרי שהגענו אלון הביא את יובלי וחיכתה לו מתנה. הוא ישב בשטיח ומלמל לעצמו: "אני רואה שלא שלחתם אותי לשום מקום ומתייחסים אלי." החרדה של החודשים האחרונים קיבלה מילים. והוא בן 7 וכבר אח אחד יש לו והוא בתחרות אימים איתו והנה הוא מסוגל להרגיש קצת הקלה. זה ידוע שכניסת תינוק משנה את האיזון ושיוי המשקל המשפחתי אבל לא הבנתי עד כמה.

ומיקו. מיקו בריגרסייה לפי הספר. פיספוסי פיפי וקקי, חוטף משחקים נושך בגן וגם בבית מנפץ צלחוץ וכל מיני. כל הזמן אמרנו לו שכשנואיבה תיולד הוא יהיה אח גדול. אז הוא חשב שהוא יהיה גם אח גדול של יובל. הוא היה שבור כשגילה שלא כך הדבר.

בגדול שניהם די נסיכים איתה והפנו את הדרמה שבלבם למאבקים זה בזה.

ואחר הצהריים - ערב זה כבר היה לי יותר מידי ורק רציתי שניכנס אני ואת לחדר למאורה שלנו. ואי אפשר כי יש עוד בני בית וגם להם מותר. אוי כמה בכי. החנקתי ודחיתי לאחר כך. והסברתי לאלון ולעצמי את הפער הזה שמתחולל בתוכי.

ואבא לקח חופש והיינו יחד בבית והכל מתוקתק כל הזמן ונינוח ואבא שלך רשמית הוא ההורה של הבוקר לאחים שלך מאז שנולדת ועד היום למעט בימים שהוא יוצא מוקדם מוקדם מוקדם. ובהתחלה הטיפול בך פשוט. את קלה לנשיאה נרדמת בקלות יונקת יפה. היה גודש וירד (שתי מילים שמאחוריהן גם כאב גם דמעות גם התייעצויות עם חברות ומכרות וחיזוקים מנשים אחרות גם סבלנות) ובינתיים ישנת בעגלה בנחת ואני אכלתי ואכלתי ואכלתי ושתתי כאילו חיינו תלויים בכמות המזון שאכניס. כמו התיק של מרי פופינס רק הפוך, מקום לכל פיסת מזון שהתגלגלה לכאן ואכן קיבלנו בשפע.

ושבועיים אחרי צאתך מגיע החלום הבא:

בית הקש שלנו בבניה בתקופה היפה ווהמגניבה ביותר שלו - קירות קש כמו אסם שיוצרים קווי מתאר של בית. קש על רצפת בטון והפתחים פתוחים עוד בלי זגוגיות או דלתות בחוץ תאורת בין ערביים לקראת חושך. קוראים לי להגיע כי יש פרה שמסתובבת באזור. אני מגיעה לבושה בסרבל העבודה שלי, אוברול ליוויס שמצאתי בויצו בשעתו. נחושה לבדוק את העניין להציל את הבית מהפרה. והפרה רעבה מאד. מאוד רעבה. ולא רק שהיא רעבה היא באמצע המלטה. ולא סתם המלטה המלטה של עגלה. והעגלה, איך לא, במנח בעכוז. רגליה האחוריות, זנבה ועכוזה משתלשלים החוצה מהפרה הרעבה. והיא כל כך רעבה שמנסה לאכול גם אותי. אבל אין לה שינים בפה יש לה חיך ענק ולשון ענקית והיא מלחכת את ידי בזמן שאני מובילה אותה החוצה מהבית ומפנה אותה לעשב שאינו קש ואינו בית. היא לא בעניין של העשב וכל העסק הזה של הלידה מציק לה אז היא מתעגלת כמו כלב שרודף אחרי הזנב ומושכת את עגלתה החוצה מתוכה. להתרחשות זו עדים כצופים - שלושה פקחים של רשות הטבע והגנים שיושבים בתוך טנדר ירוק מתבוננים מבעד לשמשה כמו בסרט טבע ואוכלים. המבורגר כמובן.

אני מתעוררת רטובה מחלב שנזל. מתחילה לצחוק. הפסקה הזו תהפוך לסיפור קצר מתישהו. כל הזכויות שמורות ליעלה.

והימים והלילות חלפו והגזים הגיעו. ואת במנשא. הורוד עם אבא, והאפור איתי. ואת חלק מההתרחשות של הבית: אזכרה לסבתא נילי, יומולדת ליובלי, נסיעות לתל אביב ולצפון, נסיעות להוציא לך דרכון, נסיעות לרופאים ובדיקות כי נולדת עם רשימת הפניות (עוד חור טוסיק קטן המנגיומה בגב, קליק בברכיים), מסיבות סיום של הגן ,של כיתה א, איסוף מהקייטנה של בית הספר, איסוף מהגן. פה בכית, שם ינקת, פה נרדמת מותשת, פה יצא קקי גב. בוכים בוכים על חלב שניגר ונשפך. בוכים וצוחקים והזמן חולף והמנשא מאבד את החוזק שלו ונרפא ואת מעלה במשקל אבל עדיין שומרת על גזרה באופן כזה שמשאיר את יכולת הנשיאה שלך כמו כדור מצונף בתוך בדי הלייקרה של המנשאים. וזיעה - כמובן הזיעה כי מאי התחלף ליוני שהתחלף ליולי. ומה זה ניחוח הזיעה החריף שלא מרפה ממני אף דאודורנט לא מצליח להסוות את התפרצות הזו.

וביו-גאיה והמנעות מחלב או כל מיני טריקים ואני נעה בין אלו לבין אלו שאומרים תעשי מה שעוזר לך להעביר את הזמן עד גיל 3 חודשים - בו מערכת העיכול מתחילה להסתדר. את עוברית עדין אבל כבר לא בתוך הבטן שלי אלא עליה. תכלס מעדיפה את זה ככה. וכשאלון לא בעבודה את עליו. כבר אוטומטית מגיע מתקלח לובש מנשא ועננת נחת ורווחה מרחיבה את ליבי מרפה את שרירי הלסת שבנעילתן מבטאות החזקה של יום שלם. אז יש את אלון ויש את גם קבוצת חברות שילדנו סמוך זו לזו "המחלבה" ויש עוד חברות וכל פעם אני מאווררת משהו מהקושי אצל מישהי. לפעמים זה בכלל קשור לחשש מאוגוסט ואיך יהיה, לפעמים זה מלילה מתיש, לפעמים זה מריבים אין סופיים בין יובלי למיקו, לפעמים זה מרצפת האגן או הבאסה ששום בגד לא עולה עלי. או מציצי שנזנח וקטן או מזה שרק גדל וגדל וגדל. ומתי תחייכי כבר בבקשה תחייכי כבר. ומחליפות מתכונים ובגדים וחפצים וחיויכים טרורטי עיניים וגב כואב ממנשא כזה או אחר.

וכשמלאו לך חודשיים טסנו לבולגריה לשבועיים. וזה היה נפלא כי רוב הזמן היית מכודררת על אבא שלך במנשא תוך כדי שידך מבצבת כמכריזה אני פה! וגם בסל קל ישנת לא רע. פתאום שמנו לב שאת ישנה יותר טוב בלילות והנה גם חיוכים לאט לאט התחילו. אפשר לומר שבגיל הזה של שבין חודשיים לשלושה - נואיבה העוברית התחלפה ביעלה התינוקת. שכבר נהנת מאמבטיות ומים ושחיית תינוקות ואפילו השתכשכות בכנרת ובחוף מציצים. את מאוד אוהבת כשמדגדגים אותך בבטן עם הפה ככה נושפים אוויר חם. את הכי מחייכת לאבא בכל פעם שמגיע. וגם במראה כשקמים בבוקר או משנ"צ או שנ"ב או שנ"ע וגם במראה כשמנקים את הטוסיק הרך והמתוח כמו בצק לחמניות לקראת אפיה. בגיל 4 חודשים התהפכת. קצת לפה וקצת לשם. ודי. את יותר בקטע של תקשורת מאשר פעילות מוטורית. והדבר החמוד בעולם זה כשאת מתעוררת בטוב מרימה את הראש, מביטה בי, מחייכת, חושפת גומה, מורידה את הראש ומסיתה מבט ואז שוב. ואני לוקחת אותך אלי מרימה גבוה גבוה לנישוק בלחיים ובאין-צואר שלך. ועוד יום עבר ועוד איזה וירוס קטן וצינון. פעם ראשונה שאת חולה ויובי בדיוק הזמין חברים לצפות בסרט ומשהו במחשב ובסנכרון של הקול עם הכל לא עובד ואני מוצאת את עצמי עם כדור ומנשא צמודה לשני מחשבים ואלון לא בבית ולמה אמרתי כן? כאילו שידעתי שדווקא היום יעלה לך החום ומיקו התאהב במרי פופינס ואני מותשת מותשת מקווה שתיכנס לפה איזו אחת שתעשה קסמים ואני אוכל פשוט לישון.ואת כבר בת 6 חודשים מתהפכת מפה לשם ומתחילה להתנועע במרחב סוקרת את הקולות הזזים והרועמים של אחיך ומלווינת אותם במבטך. קצת מתרעמת כמשאירים אותך לפעילות בגפך - את יותר אוהבת אקשן וביחד. מנסה להתמודד עם מרק בטטה וג'ינג'ר או מה שיש בבית ואני מגישה לך.

ואת כבר בת שבעה חודשים וזוחלת לאט לאט אבל מאוד יפה את אוהבת להגיע לעציץ ולתלוש לו את העלים או להגיע לדרבוקה או למשאית העץ ולשנש אותה. ויש לך שתי שיניים קטנטנות לבנבנות ומנעד רחב של קולות ומבטים וחיוכים.

את מתחילה לצאת מהקליפה נכנסת לזרם חיינו שכולל פיזורים, איסופים, נשנושים, סיפורים, טיולים ובעיקר כבר אהובה אין קץ ומלמדת אותי כמה הרבה עוד ניתן לאהוב לצלול לתוך הריח העיניים וחיבוק שלך עוד ועוד ועוד.