זה מתחיל באיזה חצב בודד
זה מתחיל באיזה חצב בודד. אחריו עוד שלושה. חצבים ננסיים בגינה שלנו. היה אפילו עוד אחד אבל מיקו עז מצח גדע אותו באיבו. קטף אותו בעלם נעוריו.
אתמול היינו בבריכה בדיוק כשחלפה מעלינו להקת חסידות ענקית עושה דרכה מקיץ אירופאי חם מדי לחורף צפון אפריקאי. חיבקתי את מיקו רצתי לבדוק שגם תמרולי ויובי לא מפספסים את המחזה הזה. כל באי הבריכה בהתרגשות ילדית של סוף הקיץ. החסידות הגיעו. דבר מופלא שהיה ברור כזריחת השמש ואולי לא כדאי לקחת אותו כמובן מאליו קורה עכשיו לנגד עיננו. ובבת אחת לכולם מותר להיות ילדים – להביט בעופות השמים ולהתפעל. להתרגש.
גם יומולדת זה משהו שלכולם מותר לחגוג אותו. להתילד, להתרגש. לפעמים גם להיסחף או להתאכזב. והנה זה מתערבב קצת רציתי שזה לא יתערבב אבל אוי. זה כנראה נידון להתערבב. מיקו עתיד לחגוג יומולדת 3. יומיים לפני כן יובי יעלה לכיתה א'. שבוע אחרי כן אזכרה לבוש – "סבא יגאל", לא סבא וגם אין פה ממש גאולה בסיפור הזה.
ואיכשהו אני לא מרגישה שיש לי לגיטימציה להתפרק. כאילו כן. כאילו. אבל קודם צריך להיות חזקים בשביל כולם ואחר כך, שזה כאילו עכשיו, כבר עבר יותר מידי זמן להתפרקויות. ושלל משימות חיים לתפקד בהן וכבד מידי. אז יאללה. דפדפי את זה. חוץ מזה זה, זה מעצבן אחר כך צריך לעצור הכל לנעול איזה כפכף לטאטא את השברים לזרוק לפח אבל לא ישר לפח, לשים באיזה קופסא או משהו ואז לעבור עם הדייסון ליתר בטחון כי מילא זכוכית קטנה בכף רגל מידה 38 אבל לא מתאים ב32 וגם לא ב26. הדייסון בדיוק התפגר אחרי עשור. נמאס לו לאכול אבק. אז בכלל לא מתאים עכשיו להתפרק.
אבל זה מעורבב. רחלי מפרסמת בווטסאפ צעצועים למסירה – ערכת סמי הכבאי המלאה סט קומלפט כולל האלמנט. יאללה. זה בול. תפור על מיקו שמכניס דמויות לכבאית קטנה ומשחק ומשחק ומשחק ומהכבאית למסוק. ויובלי שגילה את הצעצועים באוטו החליט לקשט קופסאות קרטון כדי לארגן אריזה. ואם יובלי צובע על קרטון ומדביק קישוטים אז גם מיקו צובע. כולנו יושבים בממ"ד כי זה התחיל בלהתחבא ממיקו ומדביקים גזרי בריסטול מנצנץ.
שוב דיפדפתי. ברחתי. כי מתופת בורחים. ולהתבוסס בתוכו וואלה לא נעים הנה בדיוק זה בגרון וגם לחץ באזניים וסביב הראש זה מתחיל. זה משתחזר עוגת שזיפים עוגת שוקולד נס קפה פרקולטר וקנקן עם נענע, מפה מפרובנס. מוצ"ש של לפני תחילת שנה אני יושבת על הרגליים של אבא שלי. לא בת חמש כמו תמרולה בת חמש עשרה ובכל זאת. הוא משוחח עם יחיאל? עם מורל? אני יושבת ומקשיבה או לא..ככה היה אצלנו אורחים חברי משפחה נפגשים ביחד לברך את שנת הלימודים שנפתחת.
כיתה חדשה, בית ספר חדש מורה חדשה. ברור שאני לא זוכרת את השבוע הראשון בתיכון. אני לא זוכרת את היום ראשון של אף כיתה. זה לא כזה דרמטי.
זוכרת את היום התשיעי. חלקים ממנו. שיקום כל מי שזוכר חלקים מהיום התשיעי בכיתה י'.
אני במיטה עוד לא קמה. שומעת את דלת הכניסה נפתחת יודעת שאתה יוצא מתלבטת אם לקום להיפרד חוזרת לישון אתה הרי יודע שאני אוהבת אותך ולהפך. הדלת נסגרת. כמה שעות אחר כך דלת הכיתה נפתחת וחנה לויטה המנהלת מבקשת שאצא. עם התיק. למה היא יודעת איך קוראים לי? גיא ולילך עומדים בחוץ. לילך מסיעה אותנו הביתה. המוזיאון הכנסת, עמק המצלבה מצד אחד, גן סאקר מצד שני, עולים למעלה, העצים הכחולים של וולפסון. היה פיגוע. אבא לא עונה אמא שלכם ביקשה שנביא אתכם הביתה למרות שאין באמת סיבה.
אני לא זוכרת אם הבטתי בחלון כשחלפנו על פני המשרד ברמב"ן פינת רשב"א: "יגאל גולדשטיין אדריכל ומתכנן ערים" באותיות בורדו. ממשיכים לעלות גן ג'ירפה סיבובון, שיא קו פרשת המים- ים המלח או ים תיכון לאן ינזלו הדמעות. גם וגם יש מספיק לאוקיינוס שלם שום אסון גלובאלי לא יתחרה בעליית המפלס הזו.
ממי יושבת על הספה צמודה לטלפון. קו פרשת המים של חיי שורטט ברגע זה. שאני לא זוכרת אותו. אני לא זוכרת אותו כי הוא לא נאמר. היא לא מצליחה להשיג אותו. כי רגע לפני התקשר ואמר שנפל לו הטלפון והוא לא עובד אז שלא תדאג. אחראי והגיוני. מאז אין תשובה והשם שלו לא מופיע בשום רשימה של בית החולים נהריה. מישהו הבין משהו? בדיוק. מה יש להבין. איך אפשר להבין משהו.
לא זוכרת. נמחק.
אני על הרצפה בחדר האמבטיה בוכה בוכה בוכה צורחת ובוכה אולי נעמי הייתה שם? אולי. בוכה בוכה בוכה. אולי זה היה יום אחרי בכלל. נראה לי שהיה אור. העיניים נפוחות התשתי את עצמי, הטכניקה הזו לא עובדת. כרגע. אני אשוב אליה בהמשך אולי משהו ישתנה מהשום כלום לא ברור הזה – יש איש בעולם ואז אין איש בעולם.
גיא וממי נסעו לאבו כביר תמרולה אצל ניבי – כל אחד והלילה הראשון שלו מחוץ לבית.
אני בסלון וכל קבוצת חוגי סיור איתי. עושים מה בדיוק? מדברים על מה בדיוק. לא זוכרת.
למחרת בבוקר אנחנו יושבים על הספה בחדר של תמרולה. ממי מספרת לה – באופן ברור. "למה נתת לו ללכת?". אני זוכרת שהיא צעקה ובכתה אבל אני לא זוכרת את זה ברור כמו את השאלה. אולי הבכי שאני זוכרת ברור היה בעצם שלי. אלוהים ישמור כמה קשה להישאר בחיים.
צמד המילים השנוא עלי – "איפה אבא?" מדהים כמה מהר התודעה שולפת ודוחסת חזרה את הרגע הזה - פעם פעמיים שלוש בשבוע.
הארנק שלו מלא בתמונות שלנו שהוא פיתח וגזר בדיוק לגודל שיכנס לארנק. אדם שלא גלל ולא יגלול שום פיד בימיו - צילם, פיתח, בחר, גזר והכניס לארנק תמונות של המשפחה שלו.
לוויה –המוני אדם, אני קוראת מדף מילים של אהבה וגעגוע. זה לא אירוע שזוכרים. אבל גם לא ממש שוכחים. ממי חסכה לנו את האקט האלים של הקריעה – הייתה פה מספיק אלימות (הלוואי הלוואי וכולם היו מסכימים איתי על זה) - ואת התכריכים הלבנים שעמיחי עושה מהם פיוט – עטף את אביו ואת הסנדוויץ' שאהב – טוב גם זה נחסך מאיתנו עם ארון עץ. לא יודעת מה אפשר היה לעטוף. באבו כביר לקחו דגימת DNA מגיא.
לחצבים של קיבוץ נחשון אשים לב רק בשנים שאחרי. לקרקע הרוקדת רק בעשור שאחרי. לזכור להביא מזמרה לקצץ בנטיעות, כנראה לא אזכור אף פעם. אתה לא לבד גם סמדר פלד אלחנן נטמנה שם קודם ושירה בנקי הרבה אחריך. ועוד כל מיני הופרשו (אולי פרשו מעצמם) לריטריט אין סופי של דממה ורחש האדמה. תכלס אתה לא מכיר את המקום הזה. את המנזר שממול – אותו כן. כולל הפיקניק. את החומוס באבו גוש גם.
אני נכנסת למיטה של ממי ואבא מוצאת חולצה עוד יש לה את הריח שלו ומתחבקת איתה. בצד של המיטה המזוודות הפתוחות. לא טסנו הבוקר לניו יורק כפי שתכננו. אבא חיכה לנסיעה הזו, למד אותה לפרטי פרטים, רצה לקחת אותנו לניו יורק שהכיר ולניו יורק שצמחה וסיקרנה אותו מאז שעזב. למרות שאהבתו הגדולה היא איטליה של קנובה וסקארפה אדם יכול להנות גם מניו יורק. וגם פיזית- קולינארית - עשה עוד דיאטת כאסח לקראת - להיות חתיך ובו זמנית ולהתפנק באוכל במהלך החופש. תכלס לימד אותי איך אפשר להנות מחוויות שעוד לא התממשו רק מעצם התכנון ומה החיסרון בהפתעות – ההתרגשות שלפני לא אפשרית.
אני קמה מטלוויזיה דולקת ורועשת. פעם קודמת שזה קרה לי זה היה ברביעי בנובמבר 95. לקום מטלוויזה דולקת. נכון אין לנו עניינים של מנהגי אבלות ובכל זאת מה קשור טלויזיה שעתיים אחרי לוויה.
שני מטוסים נכנסו בשני בניינים. היינו אמורים להמריא בדיוק בשעה שקברנו אותך. החתמת הדרכונים בגן עדן הפכה עמוסה בין רגע סחטיין על התזמון. זה יותר מידי כרגע כמו אחרי פריקת מטען חשמלי כל עוד לא הצטבר מטען חדש לא ניתן להוציא עוד פולס פשוט לא ניתן. גם אם ממש רוצים להשתאות למול הדרמה זה פשוט לא מצליח לעבור את הסף כי הוא קרס. הסף קרס. אין סף. קרס. גם המוות של מורל נבלע באותו אין סף אז בטח ובטח התאומים.
עד שהוא נטען קצת חזרה. בדיוק חצי שנה אחרי 9.3.2002 . את היומולדת הראשון שלי בלעדיך אני לא זוכרת אבל חמישה ימים אחר כך. ערב. נשמע הפיצוץ, אמובלנסים, הרשת הסלולרית קרסה וממי התחילה להתהלך בסלון לתפוס את הראש ולצרוח. פיגוע במומנט (לא קראנו לזה קפה מומנט, פשוט מומנט. נניח לקפה הלל קראו קפה הלל. אבל לא הולכים לקפה ארומה נכון? הולכים לארומה אז ככה גם למומנט). המשפט שגיאוש הוציא מהפה ככה וככה עשרות דקות קודם לכן "אני יוצא לרחוב עזה" מהדהד מבעד לצרחות עד שהוא נכנס בדלת. חמש דקות, עשרים דקות. אין לי מושג כמה זמן זה נמשך.
קיבינימט. טראומה זה חרא וחרדה גם.
אני בוחנת אנשים שמתקרבים לגיל 47 וזה כבר קרוב מידי אלי זה לא מתאים. זה לא מתאים. זה לא מסתדר למות בגיל הזה. זה גיל נחמד כזה של טיולים בשקיעה כי הילדים כבר גדולים וארוחת ערב אוכלים ביחד בתשע ולא בשבע. 47 זה גיל כזה שהגוף נראה איך לומר בן 47 עבר עליו משהו או שניים אבל הוא עוד לגמרי שם מסוגל להתמצק עם קצת ספורט ולהתרווח עם קצת בגט.
למה אני כותבת את כל זה? בקטע סאדו מאזי שכזה. לא ברור. היה עדיף לשים קצת רדיוהד או לחילופין להעלות זיכרונות ילדות מתקתקים ומתוקים עם "הי ג'וד" בלופ. להתמקד בגעגוע ולא בטראומה. אבל גם אלו שישנם ועולים ביומיום (לפעמים. ולפעמים לא.) אחרי 20 שנה של געגוע הזיכרון נצבע בספייה ומתפורר מהשוליים. זכרונות ילדות נשארים ילדותיים הילדה שבי צריכה את האבא שהיה לה וזוכרת אותך בדיוק בדיוק. הבוגרת שבי נעה בין ויתור על הצורך לבין הכמיהה להכיר את האיש שהיית "באמת" לבין האיש המדומיין שאולי באיזו מציאות יכלה להיות לי מערכת יחסים בוגרת מגיבה כזו: מכילה אך מאתגרת עם חוש הומור אבל גם רצינית ועם כאב. חובבת אסתטיקה ופחמימה עתירת חמאה וממרח זיתיי קלמטה אבל גם במבה ישר מהשקית. פרפקציוניסטית ומעגלת פינות. כזו שלא דוחפת בהכרח למצויינות אלא יותר לביחד וקשר. ואולי כל זה לגמרי לא קשור אליך. זה בעיקר קשור לאדם המבוגר שאני מנסה להיות. באופן הזה זה כן זה קשור אליך זה קשור לממי ולאלון וליובל ולנועם ולתמר ולאורי ולגנוש ולנועיק ולנומנום ולשושי ולכל מי שאני אוהבת ואוהבת אותי.
יש בי כמויות אין סופיות של כאב והן כבר חלק ממני. הכאב הוא לא יגאל גולדשטיין ואני רוצה לכתוב את יגאל גולדשטיין אבל בצער רב אני לא יכולה כי הוא לא השתנה במהלך ה20 שנה האחרונות. אז אני של היום לא יודעת מיהו בעצם. כשאני מנסה לכתוב זמן שנעצר יוצא לי כאב כשאני מנסה לכתוב געגוע אני מבינה שהשלמתי עם זה שאתה מת כדי להצליח לחיות בעצמי. לפעמים אני מרגישה אשמה שאני בוכה טראומה ולא געגוע שאני בוכה כאב ולא מנסה להחזיר אותך עם הדמעות שלי כמו אז. שלא אמרתי לך ביי ושאני אוהבת אותך באותו בוקר למרות שידעת את זה בלי שאגיד ולמרות שידעתי גם. אולי. הייתם, מורל ואתה מאחרים בגללי. אולי הייתם מתיישבים בקרון אחר. ואז אני נזכרת שיש לי משמעות מוגבלת בעולם. הבאתי חיים גדולים מאוד פעמיים. ואני מתרגשת מיומולדת שלוש ומכיתה א' מזלילת מנגו, מלחם מחמצת שעלה יפה מרימונים שמתפקעים ומחסידות שחוזרות מבית אחד לבית אחר כל עוד העולם מאפשר להן לעשות כן.
