רגע לפני בואך - מחשבות על כאב ואמהות

רגע לפני פסח, נפרדתי ממטופליי בעבודה. אני מוכנה לצאת לחופשת מנוחה טרום לידה. אולטרא סאונד אחרון. ראשך היפה (חום שופע כמו של יובי? בלונדיני דקיק כמו של מיקו?) למעלה. קרוב קרוב לצלעותי. אני מתחילה לבכות. תכננתי לנוח. תכננתי ללדת כמו כשכבר עשיתי ככה: צירים, נוסעים, כואב, לוחצות, כואב, תינוקת בחוץ. אבל לא. את הפוכה כלומר לא הפוכה כלומר עכוזה. חישוב כוחות ומסלול מחדש. מה זה אומר?מה האפשרויות? האם יש אפשרות זרימה או שנדרשת פה אקטיביות אני קוראת מתייעצת ובוכה ועייפה.

והלכתי ל-3 טיפולי מים (מרפים ונהדרים אבל ללא היפוך), דיקור כולל קירסטלים וגונג! (מרחיב נשימה והזוי אבל ללא היפוך) ואפילו מוקסה על הזרתות - אלון הגיבור מסתכל בשעון מודד 10 דקות בכל צד נזהר לא לעשות לי כוויה מזל ששנינו קצת שיכורים בשביל האירוע הניואייג'י הזה - בלילה היית מאוד תנועתית אבל מה - ללא היפוך. כבר שחררתי. הבנתי שאת לא מעוניינת להתהפך מעצמך. לא מעוניינת לא מסוגלת. לא. פשוט לא. כבר בכיתי את כל הדמעות וכבר לא נשאר לי לחץ בשק הלחץ. עשיתי דוקטורט בנושא וסמינר בתחום העכוז ותיזה בתחום הקיסרי ואחרון חביב הכשרה מעשית בהיפוך חיצוני בבית חולים. שם זה קרה. בבוקר כמובן הספקתי לדפוק את האוטו החדש (רק חשבתי ששחרתי ואני רגועה) , אספתי את אלון מצוייד בשני מאפים (מזכירים יותר סופגניה מקראוסון) ושקית סוכריות גומי. הגענו לסורוקה. קצת תור, לאחר מכן 20 דקות של מוניטור שנוצלו למדיטציה ונשימות. כואב אבל קצר - הראש של נואיבה למטה. שבוע 38+3. אחרי עוד מוניטר - הפעם מחוסלת ומותשת מהעניין עצמו ונפילת המתח, טלפון לביטול הקיסרי האלקטיבי שנקבע לפני כשבוע ומשם יצאנו להתחזק בארוחה, קצת סידורים והביתה. עוד 24 שעות להתרגל למנח החדש ולחצים מכיוונים אחרים.

אז כן זה היה כואב וכן הייתה אפשרות לבחור לא לחוות את הכאב הזה. הייתה אפשרות לבחור אחרת- להתעלם ומה שיהיה יהיה, לגשת בשעה ידועה למקום ידוע לניתוח קיסרי שלרבות וטובות הוא תהליך מטיב או לפחות מוכר. היו כל מיני אפשרויות היו כל מיני פחדים. חלקם עוד ישנם. זה כמו "מבוכים ודרקונים" רק במקום יש "חרדות וכאבים". בכל בחירה יש אשלייה של ודאות והתפצלות של צמתים: יצליח או לא יצליח - אם לא אז... אם כן אז..., שליטה על מיקום ותאריך לעומת שליטה (אולי) על התהליך. מה לפני מה אחרי. הנמכת ציפיות וביחד עם מחשבה יוצרת מציאות. ומעל כל זה ידיעה שבסוף בסוף זה כנראה לא משנה ומעבר למילים האלו שנכתבות (ועוד באיזה שרת איפשהו בקוד כלשהו בכלל בלי דף ובלי דיו או עופרת), זה לא כל כך משנה. אולי זה הקטע עם כאב. היה לי ברור שבכל שיטה שאבחר כאב הוא חלק מהסיפור. אם לא תוך כדי אז בהתאוששות, אם לא בתפרים בפרינאום אז בתפרים בבטן. אז אם כאב הוא חלק מהסיפור מה שחשוב לי והצליח זה להיות ביחד עם אלון בתוך הסיפור הזה. מה שחשוב לי זה לא לתת לכאב להכריע שזה גדול עלי או שזה קטן עלי ועסקים כרגיל. לנסות להקל לשחרר לנשום את כל הטיפולים האלטרנטיבים למצוא נקודת שיווי משקל בין התמסרות (במים זה היה מאוד קל) לבין ציניות (הקריסטלים גמרו אותי הרגשתי כמו במערכון של אודי כגן). לבין תורים איפה שזמין ונוח לבין איתור ה- מומחים הכי גדולים בארץ הכי קטנה ומקדשת פריון (ושכול) שלנו.

אז כאב זה חלק מהעניין. וכנראה גם פחד. פחד מהכאב שהוא לא פיזי במהותו אבל יכול בקלות להיתרגם לכזה. כאב של הזמניות והכאב של חוסר הודאות. "כך או כך תוך עשרה ימים היא בחוץ." אלון אומר את זה אני יודעת את זה. בניסוח אחר "לידה היא רק שער" - מפואר, פשוט רחב או צר, עתיק או חשמלי. אני גם מקבלת ברכות של "לידה כתרנגולת" (לטובת מי שלא היה בלול תעשייתי לאחרונה - המראות והריחות לא עושים חשק..) ו"ידיים מלאות".

הלידה של יובלי הייתה קשה קאוטית וקצרה ואחרי שאלון ויובניק המשיכו לבדיקות ילודים עוד נשאר צוות כי וואלה תפרים כבר אמרנו וכדי להסיח את דעתי או אולי כי ככה זה בכל מקום עבודה, הרופאה אני והמיילדת קישקשנו תוך כדי ובעיקר הייתה שם הודיה גדולה שזה נגמר. הלידה של מיקו הייתה עוד יותר קצרה ועם הרבה יותר שליטה אבל אחרי הייתה שם חוויה של ריקון ובדידות ותשישות. אולי הפעם נישאר כולנו יחד? אבל הפחד הוא לא מה3 או 8 שעות ריקון. הפחד הוא שהידים לא יהיו מלאות. שהתזוזות שבבטן ישארו שם ולא ימשיכו את הריקוד שלהם באוויר. יש פחד שזה קצה גבול האהבה הזו. יש פחד. כמו שיש פחד על כל ילד, על כל אהוב, על מי שנוהג בכביש, או טס במטוס. פחד שגובר כשמתעדכנים מה קורה בעולם - פה קרוב, שם רחוק, מעשה ידי אדם באופן ישיר או עקיף. פחד מלפגוש שוב כאב של נערה שאבא שלה ירד מרכבת ולא חזר (בוש - מתנצלת שלא מתמקדת בגעגוע או בזכרונות ספציפיים - אתה מוזמן לגשת עם מכתב תלונה ב4 העתקים). פחד מלאבד אהבה טוטאלית כזו שמהולה במנה גדושה של הערצה על עצם הקיום הפלאי בעולם של ילדה. ואולי זה מה שדוחף אותי לחיפוש אחר הלידה הזו. נואיבה שלנו אני אוהבת אותך עכשיו ומוכנה להיות איתך נוכחת גם כשכואב וקשה מאוד. אני אנשום בשביל שתינו, ואצעק בשביל שתינו ואבא שלך יכיל את כל זה בשביל שתינו - את הדם היזע והדמעות (מתאים פה קצת צ'רצ'יל בין יום השואה ליום הזיכרון לא?)- עד שתנשמי את נשימתך הראשונה ויתחיל המסע שלך בעולם מחוץ לבטן - על כאביו ונפלאותיו.

אז לבחור בהיפוך ולידה כזו עוזר לי לפחד פחות מהפחד. זה לבחור במשהו שאני מכירה. חושבת שאני מכירה. משכיח עבורי את הידיעה שיש מציאות ויש סטטיסטיקה ואולי גורל ועם כל הרצון והתכווננות והתפילות הודאות איננה. אשליית הודאות מספקת מנות קטנות של נחת. מנות קטנות אבל רבות שמצטברות להמון ומצטברות לכח בעולם. אפילו המילים האלו עוזרות לי לתת ודאות והכרה בפחד ובכאב כנוכחים בחיי אך גם הודאות בגינה היפהפיה שפורחת באביב הזה ממש. והציפורים על השיטה המשתלשלת ואלו שזוממות לי על השסק.

יש ודאות ששכבנו חמישה לבבות פועמים הבוקר במיטה מקשקשים שטויות לפני כל התארגניות הבוקר. יש ודאות בחיתולי הבד המכובסים הממתינים לתפקידם הישן- חדש, בוודאות שאנשנש משהו ממש בסוף המשפט הבא.

ודאות ברצון עז ללדת כמו תרנגולות אורגנית - חופש וולהמיר את הבטן המלאה בידיים מלאות.