ציצי / פרידה מהנקה

אני לא יודעת מה יקרה קודם. הסוללה של המחשב תתרוקן או שאני ארדם או אולי יעלה תתעורר. בין החוסר פניות הזה מגיע הצורך פשוט לכתוב.

ציצי

זה התחיל איפשהו בגיל 11 נניח, גולות קטנות קשות מתחת לפטמות קטנטנות. עד אז עם תחתונים אדומים ותספורת קרה עם או בלי פוני אפשר היה לחשוב שאני גרסה לבנבנה של מוגלי הישר מאיזה ג'ונגל הודי. על הדבר הזה אמורים ללבוש גוזיה מין הכלאה בין גופייה לחזיה שלא ידעתי שקיימת לפני כן. אחר כך זה התפתח למשהו קצת יותר גדול עדיין אמורפי. משהו שהסב לי סבל רב לא בפני עצמו אלא לעומת אלו של מי שהיו חברותי בסוף היסודי ולא מצאו בי עניין יותר עם המעבר לחטיבת הביניים. החזה שלהן, היה איך לומר מפותח, בנוי לתלפיות, שופע, בוגר, בשל בקיצור ענק וסקסי בטירוף עם גופיות ספגטי בהתאם לצו האופנה.

אבא שלי אמר לי משפט מחץ – מה את צריכה ציצי שווה עכשיו – כששלך יהיה יפיהפה שלהן יהיה כבר נפול. לא הבנתי למה הוא מתכוון.

אבל כן ברמה המשפחתית חזה זה עניין. אני זוכרת את עצמי מקבלת חיבוק ענק מסבתא רנה, טובעת בתוך שדיה הענקיים, שחזיות ענק מנסות להקל את הנטל היומיומי על גבה. כל אחת והחזה שלה שנזשר בסיפור חייה ולא באמת שייך אלא לכל אותה שרשרת דורות כמו השתלבות קרסי הברזל וסימני הגומי על הבשר בסוף היום נלמים בלילה רק כדי להיווצר מחדש ביום שאחרי.

ואכן בגרתי והיה לי חזה לתפארת גדול אבל לא עצום. אפשר לומר שהיינו מיודדים למדי. למרות שזיכה אותי במגוון רחב של מבטים והערות לא כולם מגבירי ביטחון יש לומר. חלפו להן כמה שנים. 

הריון -  באמצעות הציצי, עוד לפני שהיו כל סימנים נוספים בטח שלא היו תנועות, יכולתי לדעת שאני עדיין בהריון הרגישות האופיינית שהייתה ונעלמה עם ההפלה לימדו אותי איך כאב, נקודתי אומנם, הוא גם מקור לאופטימיות. ואז הגיעו שינוי הצורה הגודל, הצבע ואחרי הלידה הגודש ושוב שינויים בגודל והמון חלב שנשפך וזלג וזרם על עוד ועוד חולצות. הם היו כל כך גדולים הציצים האלו שהחלטתי ללעשות קצת איורור בין הזהות שלי לבינם ונתתי להם שמות - פיט ימין ופיט שמאל בהתאמה. ישנתי עם מגבות, עם רפידות חד ורב פעמיות, ילדי השתנקו לא פעם מהעודף וקיבלו שפריץ לעין לטיפול בדלקת עיניים. ולא רק הם. גם מכרה מהמדרשה ניגשה אלי פעם אחת בעודי לוגמת קפה עם אלון בבוקר זוגי נדיר - מבקשת שאסחוט לה חלב כי כואב לה בעין. הופתעתי מאוד אבל נרתמתי לסייע... עם כל שלושת היונקים התייצבתי על הנקה בצד אחד בלבד וגם פה נאלצתי לקבל את חוסר הסימטריה והשפעותיה, צד אחד של הבגד ים מרופד יותר מהשני ועוד כל מיני פטנטים של התנגדות עד לקבלה. התמזל מזלי ולא סבלתי מדלקות וכמעט לא מפצעים בטח לא עכשיו עם יעלה. שלושה תינוקות שינקו כל אחד כשנה וחצי וגם קיבלו - לא המון אבל גם לא מעט חלב שאוב. דהשאיבה גם היא הסבה לי גאווה משונה לראות את פאזת השומן שמתגבשת בתוך המיכל ומסגירה - יש כאן שמנת משובחת. ניתנה פה עבודה רצינית. ודי. שקיות השוקו, הזהב הלבן, התרוקנו. עוד לא יבש לגמרי אבל התרוקנו.

והפרידה מהנקה היא המון וכן היא גם החשש מהזדקנות הגוף מלוותר על על איזה יכולת להיות מעיין נובע בלב מדבר מעיין של נחמה גופנית זמינה ונעימה ויציבה 36.8 מעלות בכל יום בכל שעה, גם עבורי, גם עצירה לחיבור. הפרידה מהנקה היא לא רק משחררת מעול או מקדמת נפרדות היא אשכרה פרידה.

יעלה - בעזרת אלון - נגמלה מהנקות לילה פעמיים ! ואז היו איזה כמה שיניים טוחנות שטחנו אותנו ואותי ואז הגיעו החגים וכבר די כמה אפשר ואת כבר מדברת ואומרת – ציצי! דורשת – ציצי!

אז אמרתי לאלון נחכה אחרי סוכות נחזור לשגרת הגן ואז נשלים את גמילת היום. אמצע דצמבר ואחרי סוכות לא הגיע. כבר פרחו חלמוניות ועכשיו נרקיסים ויש ניצני שקדיה אבל אחרי סוכות לא הגיע השנה. במקום זה קיבלנו ריגרסיה של החיים. ריגרסיה של פחד מוות. וברגרסיה כמו בריגרסיה אין יום ואין לילה כבר לא מדובר בכמה מציצות, החלפה במים או במוצץ. שוב זרימות פנימיות שמבשרות "עכשיו החלב יתחיל לזרום" עוד ועוד ועוד. עוד לילה ועוד לילה ופתאום המוצץ המוצץ! שקיבלת ביום הראשון לחייך כיודעת דבר המוצץ נהיה אויב מדינה. ממש כמו מדינה שלא יודעת מי אויביה נאחזת באמת בסיסית פשוטה ובלתי ניתנת לערעור. ואיך אני אגמול אותה עכשיו. אני לא יכולה לעשות את זה לה או לי או לי ולה. מלחמה!!!. הרי כרגע שתינו צריכות להרגיש חיים להרגיש ביחד זה בעצם ההגדרה של הנקה. חיים ביחד. ונניח לא הייתי צריכה להרגיש את זה, טכנית איך אגמול אותך??. אבא לא בבית. כלומר לא מספיק ולא מספיק רצוף. ועוד יום ועוד לילה ועוד יום ועוד לילה. ורגע מה זה את לא תינוקת קטנה ואין לי את התמיכות והפריוויליגיה של חופשת לידה ואני גם ככה בקשיי ויסות מטורפים די. לא מסוגלת לא לישון יותר מ3 שעות ברצף ואז לקום מביעוטי לילה לעשות כאילו אני לא מפחדת שישחטו אותי לבד בבית ואת יונוקת ונרדמת ואני קדחת מחשבות ופחדים. לא רוצה לכרוך דבר בדבר יותר. זה כבר לא ביחד זה כבר לא חיים זה אמא זומבי או זומבי אמא. וגם כשאלון מגיע היא צווחת ציצי ומבהירה שעם כל הרצון הטוב - ציציציציציציציצי ושוב אני לא ישנה. ככה אני לא יכולה יותר ולא רוצה להניק. לא יכולה להעניק. די. אבל אין בי את האיתנות להפסיק. ואז זה קרה. אלון קיבל 5 ימי בית ברצף. ואז הם בוטלו ואז בכל זאת כן. אלון חוזר ממילואים. גיבור ישראל יגמול את בתו. יתן לה את החיבוק הנחמה המים המוצץ. יתן לי אטמי אזניים ורצף של זמן לקרוס לתוכו. ב29.11. יעלה נגמלה. אחר הצהריים חזרתי מהעבודה הנקתי אותה ואמרתי לה שדי היא כבר גדולה. ציצי ביי ביי. אם היא צמאה יש מים. יש גם מוצץ יש גם חיבוק. המון חיבוקים. ובלילה הראשון היא ואבא היו ערים שעה. כמעט בלי בכי ואז ישנו 5 שעות ואז ערים עוד שעה. והלילה השני כבר היה יותר טוב וגם זה שאחריו. ובימים שאחריהם מצאנו דברים נחמדים לנשנש על הבוקר. יצאנו לטיול בגינה חיפשנו חתולים. וכשיעלה ביקשה ציצי היא גילתה שם עלי כרוב שהכנסתי פנימה כדי לסייע לי בגודש. הם לא היו לטעמה כל כך אבל סיקרנו אותה מספיק בשביל לעבור הלאה מהצורך לינוק. ואלון שוב למילואים והגיע רגע האמת שלנו ביחד להתמודד. אז דחיתי את ההתמודדות עוד קצת בשביל כולנו. נכנסנו לאוטו אחרי ארוחת ערב ומקלחת. אחרי 7 דקות יעלה ומיקו פשוט נדמו. יובלי ביקש: תמשיכי לנסוע זה מרגיע אותי" אחרי 3 דקות נוספות גם הוא נרדם. זאת ההזדמנות שלי. אני אסע לנתב"ג חניון טווח קצר. אולי בעצם טווח ארוך ואברח.הם גם ככה ישנים. לא. אני חונה ליד הבית. מתלבטת את מי להכניס קודם ואיך. אם יעלה ראשונה מתעוררת אז הם תקועים באוטו עד שהיא נרגעת אם נועם ראשון ומתעורר בהעברה - אותו דבר. רק יובי כמו בלוק אבל גם הכי כבד. מהגדול לקטנה, החלטתי להתחיל עם חווית הצלחה בטוחה. באופן פלאי זה פשוט עבד כולם הועברו למיטה והמשיכו לישון. כשיעלה התעוררה בפעם הראשונה היא בכתה לא מעט ונרגעה ושוב בכתה. ואני מזכירה לה ולי שאנחנו לא חטופות בעזה. וגם לא פליטות בעזה. וגם לא פליטות בים המלח או אפילו במדרשה. אנחנו פשוט נפרדות מההנקה, גדלות. ואז היא קרסה לכמה שעות ואז שוב אותו דבר ודי. בערב שאחרי באופן די מפתיע היא נרדמה כרגיל על הידיים עם מוצץ בחדר המתוק שלה ביחד עם מיקו. 

מאז היא עדיין קמה בלילות אבל פחות. וגם הייתה חולה והרגשתי איך הקול הפנימי מפציר בי "מה עשיתי אני יכולה עוד לעזור לה עם חיזוק המערכת החיסונית" ואז עוד קול שמזכיר "הלו הלו מערכת חיסונית של אמא זה לא פחות חשוב". ואני יכולה להתחיל להתאושש כי אני לא לבד כי גם אלון יכול להרדים אותה ולגשת אליה בלילות שהוא פה. אני יכולה להתחיל להתחיל להתידד עם השקיות המרוקנות. אז נכון בלילות בהם אני לבד עם שלושת הגורים שלי אני ישנה פחות טוב. כי זה עלי. אני בכונונת. יעלה תרצה מוצץ או מים. מיקו ירצה יד ויפחד ממפלצת, יובלי יקום מחלום רע. שתכלס מזכיר מידי את המציאות. או שכולם ישנו ויגיעו אלי להתחבק בבוקר. ויתחילו לריב. כי בכל זאת הגיע הבוקר.

וכשאלון בבית גם הציצי המתרוקן וגם הלב המתמלא שמתחתיו  - ירפו.