לשאת את הפער

אולי הגיע הזמן לכתוב את מה שלא ניתן לכתוב

אולי

ואולי עוד לא. אני מתיישבת 5 דקות לפני שיובי יכנס. מה אצליח לכתוב ב5 דקות. אולי את הרעד שדבק בגופי.

אולי את הורטיגו שחזר לבקר. אנחות של נפש שלא יודעת מנוח. של גוף שלא יודע שינה.

הבוקר ניסיתי לשנו"ב. כל התנאים היו מושמים. אלון לקח את הילדים לגן ולביה"ס שעת בוקר. אז למה חלמתי שלילה למה חלמתי שאנחנו נוסעים בכביש 6 שנסענו בו מאות פעמים ויש מחסום. למה כשהגענו למחסום הבנו שאין שם חיילים יש שם מחבלים. אני צווחת אל אלון "שיט למה נסענו תתקשר לאורן והדס שיקחו את הילדים" ומתכווצת. ומתעוררת. אור. שמיכת פוך אבל אני לא מצליחה להשתחרר מהכיווץ.

קוראים לזה טרור.

אני אישה בת מזל. לא חוויתי אבדן ישיר במתקפה הזו של 7.10.2023. שבת שחורה. לא נראה לי שזה הוגן להשחיר את פניו של הצבע השחור. אין צבע לדבר הזה. איזה צבע יש לבומים שלא מפסיקים? צבע אדום.. איזה צבע יש לעשן שהגיע אחר הצהריים? אפור. איזה צבע יש לפנים שבוהות במסך? לבן. איזה צבע יש לחוסר היכולת לאכול? בז' אולי. איזה צבע יש לפחד? איזה צבע יש לייאוש? איזה צבע יש לתפקוד על סף קריסה? איזה צבע יש לקריסה? לכניסה קרקעית? איזה צבע יש למהירות ההמראות שמפלח את השמיים בכל שעה? איזה צבע יש לתשוקה שמחפשת להרגיש בית בתוך גוף? איזה יש להנקה מרובה של תינוקת גדולה מידי? ומה צבעה של כף יד שמפחדת מהחושך? ושל העיניים שמתגעגעות לאבא? חום עמוק, ירוק משגע, כחול. אשכרה כחול.

לא נראה לי שזה בספקטרום העין האנושית הצבע הזה. ואיכשהו דווקא שם יש לזה טרור ומלחמה.

יובלי הגיע הביתה. חמוש בספר, מתגבר בביגל'ה, מתיישב בערסל וקורא.

נכנסו לכיתה עוד שבעה ילדים שהתפנו מביתם. לשנים מהם קוראים יובל. הכנו לכיתה פחזניות. https://adikosh.co.il/uncategorized/%D7%A4%D7%97%D7%96%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%9D-%D7%A7%D7%A6%D7%A4%D7%AA/

אני לא יודעת איך לשרוד את הפער הזה בין המציאויות שמתרחשות במקביל. המלחמה והיומיום. הסתיו שלא ממש מגיע עם ימים חמים מידי וחושך מוקדם מידי והפחד והכאב שלפעמים מציפים בגל חום ולפעמים מקפיאים ולא מאפשרים לדם לזרום לחמצן להנשים את התאים והלב עובד קשה לשאת את הכאב לדחוף את הפחד מעבר לשולי התודעה כדי לאפשר לאותם רגעים של ציוץ ציפורים ושפיות להיכנס פנימה. הוא עובד קשה מאוד לשאת את הפער.