ניצוצות של פרספקטיבה
הכותרת הזו מתלגלת אצלי בראש כבר כמה זמן וביחד איתה מילים של ויסלבה שימבורסקה:
"בתיאור של עננים יהיה עלי למהר מאוד - שבריר שנייה וכבר הם לא כשהיו, מתחילים להשתנות".
לא פרסמתי הרבה זמן לא כתבתי הרבה זמן, הרשימה הזו נערכה בסוף אפריל (לפני עוד מלחמה) ומפורסמת עכשיו. חלק ממה שכתבתי נעלם בנבכי הזמן והמחשב ושוב נכתב ונערך ושוב נעלם. והעננים השתנו. בידודים וסגרים התחלפו בחיסונים ותוכניות שנדחו פתאום הצטופפו להם על פני חודשים ספורים. כאבים שנכאבו התרפו ואחרים עלו. שפה התבססה בתוך מוח ולשון של ראש בלונדיני אחד כפות רגליים התארכו ועורם התקשה לעיתים נסדק ונפצע והתחדש. כפות רגליים אחרות למדו להוליך כדורגל להשתחל לגרביים לבד לבד. תותים ותפוזים סינים מחליפים את מקומם בשסק מהעץ ואפונה ריחנית. וחורף יבש ולא קר במיוחד מתחלף בקיץ. היעלים היו פה כל הזמן לא היה להם מה לאכול למטה בנחל העדיפו את הדשא של גן השעשועים והתחילו לגלות גם את השכונה המרוחקת שלנו. בתוך כל הזמן הזה אני מתלבטת מה לכתוב ונעה בין הרצון להיות בהווה להתמקד בהתבוננות רגעית נוכחת לבין הצורך להסית את המשקל לתהליך שמורכב מהצטברות של חוויות שבוראות יחסים.
אני מביטה בכף הרגל שלי - כתם זפת דהוי. אסון נפט שלא היה צריך לקרות מצית גלגל של מחשבות עצובות על אנושות שמכלה את בית הגידול שלה ועל גידול ילדים בתוך בית גידול מתכלה בגלל זבל שאינו מתכלה מנפט שמוטב לו לא היה מתגלה. אתמול בשעה הזו כף הרגל הזו נעה בחול החם מול אסדת גז. אם נותנים לאובך להיות אובך או מסיתים את המבט ואת הלב קצת דרומה אפשר גם לא לחרוד מהעתיד שהוא בעצם הווה וגם לא מהעבר - בכל זאת יום העצמאות נברא כדי להתאושש מעוד יום זיכרון באופן סאדומאזי פרדוקסאלי שכזה. אז רגל יחפה בחול ועין עטויה משקפיים צופה בשושי ומיקו משחקים, מייצרים חיבור של בני דודים שפיספסו שנת חיבור בגלל (או בזכות) טיול אחד לאוסטרליה, מגששים את תפקידם בסירת דייגים המורמת מפני החול בעזרתו של צמיג נאמן. מערבה מהם יובי הנחוש עומד כנגד הרוח רגליו עד ברכיו בתוך המים ידיו אוחזות בחכה מאולתרת. הוא ידוג דג. הגיע לחוף נחוש אחרי שבבית הבין שברשת שמצא לא יוכל ללכוד את מיקו ולשים אותו בכלא ("זה לא מעשה טוב!" מיקו צעק לעברו למשמע התוכנית). כשהגענו לחוף הרשת התחלפה בחכה - מקל קשור לחבל שקשור לחוט שקשור לקרס (אמיתי ומסוכן) שאלון מצא בחוף וילד שקשור לרעיון. ועל זה פיסת פיתה חרוכה מערמת שאריות ביעור חמץ (טקסים זה דבר מוזר מאוד). התחתונים כבר רטובים והחולצה גם. אנחנו מתבוננים בו. כולנו גאים בו על הנחישות, אבל אני גם מוטרדת ממנה. הייתי שמחה לקצת גמישות וויתור לאור התנאים הקשים. כלומר הרוח. מתחילה שיחונת על קשיחות אבות לעומת אימהות האימהות. זה מהבית? זה חברתי? כמובן שגם וגם. הדייג הרוסי לידו עם וסט צבאי עתיר כיסים המכסה כרס מפוארת יצא מהמים וקיפל את ציודו ואת האישה השזופה - אדומה שהגיעה עמו. זה ספורט? זו מדיטציה? מה הקטע של הדיג. סבא לייזר וסבא ניקה לא פה בשביל לענות. אולי רב הדומה בין הצייד-הדייג לנזיר הזן.
נומנום רוקדת על הקו שבין החול למים לפתע משנה כיוון ורצה אלינו: "יובי קורא לך", היא מעבירה את המסר בנאמנות. הוא צריך אמא שתבוא להוריד אותו מהעץ. שתחליף לו לבגדים יבשים. אחרי חיבוק ממושך עם אבא הוא מצטרף לסירה לשושי ומיקו.
אז הנה אני גם ארד מהעץ. אביא פה לקט של התחלות כתיבה מהחצי שנה האחרונה שנכתבו ונזנחו והצטברו. עננים שהתפזרו לפני שהספיקו להתעבות לגשם. לפני ששקיעה צבעה אותם בורוד וכתום.
חלקן על יובי גדל חלקן על מיקו שגם גדל וחלקן על הקשר ביניהם וביני שנושם וגדל.
נובמבר 2020
יובניק אהוב שלי. איזו תקופה הזויה לחיות בה. אולי כל התקופות היו הזויות. ואיזה עולם ומלואו יש לך ממש פה על השטיח. עשיר בדמויות פליימוביל אבירים וסוסים והיררכיות וקרבות וכלי נשק שווים יותר ופחות. לפעמים אתה חווה את העולם הזה עם דניאל או איתמר. שעות של תכנונים. אתה בניגוד להרבה נהנית מאוד מסגר הקורונה השני. פתחת חיי שכונה מאוד עצמאיים ומאוד מורכבים ובכל זאת משתנים מרגע לרגע. כמו גיל חמש. בדשא של גן השעשועים אחר הצהריים הקרבות מהפליימוביל הופכים להתגופפיות של ממש כמו גורי אריות הבוחנים את חוזקם זה מול זה. אתה הצעיר בחבורה הזו אבל לא פחות חסון ועם חיוך ומוטיבציה שמתחלפים בטרוניה כשאני מעיזה לבדוק אם זה עדיין משחק או שיש מישהו שפחות נהנה מהעניין.
אתה רץ ברחוב יחף מחבר אחד לחבר אחר חולף על פני הדלת וצועק: "אני מחליף חבר". ואני לא כל כך יודעת איך לאכול את העצמאות הזו. זה מרגש אבל גם לזה צריך להסתגל וגם מבלבל. כי זה כאילו חיי שכונה של פעם ואולי משהו עם טעם של פעם זה טוב ואולי זה פרוץ מדי. אולי כל הכנופיות האלו של ה"אלפים" וה"בתים" וה"גן חובה-ניקים" זה יותר מידי. ואולי זו הזירה המדוייקת לחוות ולחקור יחסי כח. תכנונים ומזימות. אתה לוקח את המקל מהחצר של עומר השכן והוא לוקח אותו חזרה ואז אתה ואז הוא או שאולי זה היה מקל "שלך מהבית" ואולי "שלו מהבית."
נגמר הסגר והולכים לגן. כן גן. היה גם בזום. לא התחברת. "למה צריך ללכת לגן?" אנחנו רוכבים על אופניים ואני עונה. מפחדת שתתנגש בי. אתה רוכב בסללום-מחשבות טכניקת רכיבה בה המחשבות והסיפורים בראשך מוליכים את הכידון ימינה ושמאלה. אתה כבר מאוד מיומן אז פחות נופל במצב הזה אבל עדיין זה לא צפוי ואני חוששת ליפול בעצמי. ובכל זאת במקום ללכת על התשובה של "כי יש גן" או "כי ילדים הולכים לגן" אני מדברת על ציידים לקטים חקלאות ומשם לימי הביניים ולמהפכה התעשייתית והעסקת ילדים ותחילת בתי הספר ולפני שהגענו לגן שבהסבר הגענו לגן שבאמת. שומט את האופניים שלך לצד כל הגלגלים והפדלים שבחניה ונכנס עם הקסדה על הראש בחשש. אבל הרוגע שלך אחרי יום ארוך אומר את הכל. טוב לך בגן. גם בגן.
פתאום התחלת להתעניין באותיות. אתה יושב בארוחת הערב ומגלגל צלילים עיצורים ותנועות שו, ש, שה, שי - שולחן מתחיל בשין! הכי אתה אוהב אותיות שותקות. הן משמחות אותך. אבא תן לי מילה עם אות שותקת. "חסה" - ח, חי,חו ח, חת. ס, סי סו, סמך! יופי יובי ואות אחרונה? "ה' שותקת!!!!" מכריז כמו מנחה שעשועון משנות ה90. זה מתווסף לכל הדברים שאתה פתאום גדול בהם. עמדת בגבורה בטיפולי שיניים. ליטפתי את רגליך סימנתי לך עם ידי את הבטן לשאיפות גז צחוק עמוקות ושאיפות ארוכות עוד יותר. נזכרת איך החזקתי לתמרולה את הרגל בטיפול אורתודנטי (אחד ממיליון שלה) ובאמצע היא נאלצה לסמן לרופאה לעצור ואמרה: "ללי את מכאיבה לי". אוי ההשלכה.
דצמבר
אני מנסה להודות כל בוקר על זה שאני קמה. באמת. כן. בקטע רוחני. אבל וואלה. קר בבוקר. אחר כך שימשי ויפה אבל בבוקר קר וחשוך. אני שומעת צווחת אמא באינטרקום מנסה להתעלם. אם זה תורי אני מרגישה מין דחיפה שכזו שמפצירה בי להשתיק את הצווחה. אני משחילה את עצמי לתוך החלוק, כמעט או ממש דורכת על יבנוק אחד שמגיע למזרון שמונח עבורו בשולי מיטתנו וניגשת למיקמיקון. אם יובי קם קודם. מסכן. בקול הכי תוקפני לפעמים אמפתי מאולץ אני מפצירה בו שיביא את הטלפון ונשים לו סיפור או איזה פודקאסט. בתקווה תפילה תחינה שבזמן שהוא יאזין מיקו (וכפועל יוצא גם אני) נמשיך לישון עוד חצי שעה, שעה, שלוש. או אפילו עשרים דקות.
כשכבר סחבק קמה למיקו, בדרך שבין החדר שלנו לחדר שלהם משהו קורה הרוך יוצא, התפילה שבלב נאמרת והטון משתנה. אני מקבלת את השחר החדש. בערך. טוב תלוי אם זה ברבע לשבע או חמש ורבע. זה המנעד.
אני נכנסת להתכרבל איתו במיטה. העניין הוא שבניגוד לאחיו הגדול מיקו לא מתכרבלן דגול. הוא מאוד טריטוריאלי וישמח לשבת עלי בעת הקראת סיפור למשל ויכריז כשאני נכנסת "זאת אמא שלי!" (כלומר שלו ולא של ההוא.. יובלי) אבל לא מתכרבלן כזה שרק מאפשר להסניף את משמניו. אבל אפשר לעשות צחוקים. כשיובי בא אחרי רוויה של הסכתים זה בדרך כלל בהסתערות. לפעמים זה מתחיל בנגיחה חזקה בשל חישוב שגוי של התנע וטווח הבלימה. כשהוא בא רגוע אני זוכה להתכרבלות בוקר יסודית כזו שממש מפנק להתחיל איתה את היום ולפעמים היום מתחיל בכ א ס ח. "מיקו מעצבן מיקו הוא קטן" "אני לא מיקו מעצבן אני מיקו חמוד" יענה לו החמוד. ברהיטות. או שיתן לו ביס, ימשוך לו בשיער וינגח לו בראש "מצח בום". וכל זה עוד לפני שהחלפנו חיתול או יצאנו מחדר הילדים המחומם. החימום אמור לגרום לו לישון עד מאוחר כמו באינקובטור. זה לא עובד. אני מוציאה בגדים ומלבישה את מי שצריך ובהיסח הדעת לפעמים גם את מי שיודע לעשות זאת לבד. ומשם למטבח. מפעל סנדוויצים, דייסה, קפה.
ינואר
מיקו עלה על שרפרף מגיע לשיש. מנפץ כלים בליווי ההכרזה: "זרקתי". הוא לא בודק את כח המשיכה של כדור הארץ הוא בודק את כח המשיכה של אימא. מה הטמפרטורה ואיזה רשף יוצא היום מהר הגעש הגועש. אני יכולה לעשות עוד כוס או קערת קרמיקה אבל חבל. וגם חלק מהכלים בעלי ערך סנטימנטלי וכו'. וקיימות וכיוצא בזה. אבל מה שהכי מעצבן זה לנקות את השברים. למחרת שוב. לוקח לי זמן, ההתפרצויות דועכות, התגובה שלי ממותנת בתיאטרליות שלה וזה עובר. מי רצה ניצוצות של פרספקטיבה ולא קיבל.
פברואר
יובי שוכב באמבטיה כמו שייח. הוא מת על זה. אוזניו שקועות במים גופו הפעלתן עטוף בטמפרטורה אחידה של רכות והאמבטיה מתחילה להיות קצרה עליו הוא שוכב בה בול כמו תינוק ברחם. לא נדרש ממנו שום מאמץ שום תגובה לשום גירוי חושי חוץ מלהיות. "תעשה מקום למיקו" אני מפרה את השלווה בפועל יובי לא זע. מיקו נכנס לאמבטיה. משתין (עדיף על יובי, הוא כמובן לא מבחין בזה) מנסה למצוא לעצמו מקום לשבת מתקדם לאזור הראש של יובלי. לא להרביץ אני אומרת בקול וטון שלא משכנעים זבוב. "אני לא מרביץ אני דופק בעדינות." עונה לי המיקו אני צוחקת ויוצאת יאללה שיסתדרו.
יובניק אוחז במשקפי שמש לילדים. מיקו חוטף אותם וזוכה בעלבון: "עלוב נפש".
מיקו ואני משוחחים. איכשהו דיברנו על חרדון שמתחמם בשמש. "אין לו שמיכה? מיקו שאל בדאגה. התקשרה אלי בעבודה מישהי וביקשה סיוע בשמיכה. אין שמיכה יש תווי מזון תקני איתם ובקצבה שיש לך תקני שמיכה. זה היה הפתרון הטכני. הכאב על עצם הבקשה עדיין שם בינינו במרחב המוזר הזה שנכנסתי אליו. אולי מוטב להיות חרדון. בלי צורך בשמיכה. הוא והשמש.
אפריל
כשמיקו בטוב כל האיכויות המיקולדיות יוצאות. למשל היכולת להנות ולצחוק מהשורה "זו הגברת שפנפנית". ממש להיות בתוך ההומור של החיים בכיף כזה. או לפלס את הדרך בקערה בין הירקות למיץ של הסלט. אני מנקה שאריות מהרצפה ומציצה אליו עם קריאת "קוקו" של גיל שנה בכלל והוא מתגלגל מצחוק ומחייך מאוזן לאוזן באופן שמתפיח את לחייו עוד יותר.
יובי ומיקו באמבטיה משחקים עם ברווזים כחולים האחד מעוצב כדרדס השני כצוללן. כל כך רציתי להביא להם משהו מביקור במוזיאון ישראל וזה מה שיצא אחרי חיפוש לא פשוט בחנות המוזיאון, שבדרכה המתסכלת הצליחה להוריד את חדוות הביקור במוזיאון עצמו לדרגת "עוד קורבן של תרבות הצריכה". ובכל זאת רגע לפני שהברווזים נזנחו היה להם קטע. יובי משפריץ מתוך הברווז על מיקו בפרצוף, מיקו צווח קלות ויובי מיד שואל "אתה בסדר?". ממרחק המטבח תוך כדי שטיפת כיור אני מתלבטת אם להתערב או לא. רוצה לסיים עם הכלים וגם לא היה להם זמן ביחד בלעדי או בלי גירויים נוספים אחהצ אז אני לא ניגשת. אחרי כמה דקות שוב. ואז שוב. ואז שוב. ואז אני ניגשת מתעצבנת קלות. שואלת את יובי מה הטעם לדרוש לשלומו של מיקו אם הוא לא מקשיב לתשובה ומשנה את פעולתו. אני חוזרת לכלים כי זו הייתה שאלה די רטורית וממש בא לי לסיים. שוב מיקו צווח לרגע. אני ניגשת ומקבלת שלא בכוונה שפריץ לפרצוף מופתעת צווחת מתעצבנת לוקחת את הברווז מיובי שבוכה בתורו. מיקו מתבונן בשואו. למה לא יכלתי להפוך את הכל לבדיחה. או לפחות לא לצווח?! טוב שיש מגבת לנגב גוף נקי ודמעות עלבון.
יובניק מנהל משא ומתן עם מיקו על צעצוע. מיקו אומר ליובי לא. אני גאה בהם.
יובניק ומיקו משחקים כמו גורים מתגלגלים זה בזה רצים ומשתוללים ובעיקר צוחקים. אני גאה בהם. כמה דקות אחר כך זה הופך להיות אינטנסיבי מידי מיקו בוכה. אני מנחמת אותו.
יובי רץ מהאמבטיה נשכב על הפוף הוא עייף ומותש. מיקו, שישן שנ"צ בגן, רץ מהאמבטיה וקופץ על יובי שעל הפוף. לפעמים הוא מושך לו בשיער הרטוב ויובי צווח. לפעמים יובי מעיף אותו ממנו בבעיטה ודחיפה ומיקו צורח. אני מפרידה מלבישה ונשכבת על הפוף בעצמי. אני מבינה את הרצון להיות ביחד והרצון להיות לבד.
יובי מבקש את שארית החלה של שבת של מיקו. מיקו אומר ליובי כן. אני גאה בהם.
יש ניצוצות שאחריהן מגיעה התלקחות שלא לומר התפוצצות. יש ניצוצות כמו כוכב נופל מין קסם כזה שנוצר לרגע ופותח את הלב לחלומות ומחוזות שעוד יבוא ושלא לגמרי תלויים בזמן ובמרחב כרגע.
ניצוצות של תקווה
ובתקופה האחרונה היה לי עצוב מדי, כבד מדי, עמוס מדי, חסך בשגרה ויציבות מידי, מפחיד מדי כדי לעצור ולכתוב. היו יותר מדי ניצוצות שהובילו להתלקחויות. הפרספקטיבה הלכה לי. החמצן שנדרש לי להפחתת המתח הגביר את הבערה ואת המחנק בגרון. כאבי הלב של עבודתי החדשה, המאמץ לא להישיר מבט על הארץ המשוסעת הזו וחוויות החיים הכואבות שצומחות בה נעשה קשה יותר. וכשנקודת המבט התרחבה תמיד נצבעה באפור של פיח, פלסטיק והסתה (איזה צבע יש להסתה? כתום?). מעין מערבולת של אחריות אישית חוסר אונים ואז רגשות אשם על חוסר היכולת להתמיר פחד וחרדה לתקווה ועשייה. להיצמד להכרת תודה על מה שיש לי בין כפות ידי ובין חדרי ליבי עכשיו. ואולי הרבה מרגישים ככה?
נראה לי שלאבד אבא בגיל ההתבגרות זה לא פטנט טוב. עוד לא הספקתי להעז לצאת להרפתקאות מעבר לגבולות המפרץ הבטוח וצונאמי עם שם מוזר - אינתיפאדת אל אקצא - החריב לי את האבא, את הנמל. כל שנה מחדש בימי זיכרון ואזכרות אנחנו ארבעה במקום חמישה מנסים למצוא רפסודה שנוכל לנוח עליה בה כולנו להוסיף למליחות הים את הדמעות ביחד בלי למשוך יותר מידי, בלי להרפות ולטבוע, בלי לשחות לבד גם כשיש כוחות לכך. להישאר יחד כל אחד עם הכאב חסר המילים שלו שהשנים משנות את צורתו וצבעיו לכל אחד אחרת, בכל זאת הוא משותף כל כך לכולנו. נדמה לי שהשנה היית יכול להיות גאה בביחד שלנו.
זהו. תקתוק על המקלדת. ציוץ דרורים ובולבולים מעץ השסק (יש לנו שסק!), טרטור המקרר, מכונית מאיצה על כביש 40, מיקצב פעימות ליבי ונשיפות בקנה מוצר.
בל"ג בעומר הזה אבקש ניצוצות של תקווה מתוך האהבה שאני מעניקה לאחרים ומקבלת בשפע.
