מה במוקד

18/08/2019

12/8

תאילנד. תמיד רציתי להיות בתאילנד. אפילו הייתי בהרצאת למטייל בתאילנד.

אני יושבת במרפסת תלויה שמשקיפה על הג'ונגל וסימפוניית בעלי החיים שנשמעת ברקע כמעט מחרישה אוזניים. מתחתי המון עצים ועוד יותר המון סוגים וגדלים של עלים חושך במרפסת אני מחכה שהילדים ירדמו. אלון בפנים מלטף את יובלי ושמנמן (אחותי, תמר גולדשטיין המופלאה) מסיימת להתקלח כי אין לה בחדר מים חמים. 

1/10

 

16/8

ארבע ימים אחרי הישיבה הזו במרפסת אני מתיישבת לכתוב שוב. הילדים בשנ"צ מאוחר יובלי משמאלנו על מיטת יחיד (פלא שאינו נופל) ונועמון מימיני בלול-כילה הגיאוני שלנו. אלון קורא עיתוני שישי בטלפון אני במחשב שנינו במיטה שהקפיצים בה כל כך בולטים שנדרשו שתי שמיכות לרפד אותה כך שאפשר יהיה לישון. לפני שעה נפרדתי משמנמן בשדה התעופה הכי קטן ושומם. המטוס שיקח אותה מMae hong son ל-Chang Mai עוד לא נחת. עשינו עוד סיבוב לקנות באבל טי אחרון. כבר כמה ימים שאנחנו נפרדות. התפנקנו במסאז' ועוד ארוחה ועוד סיפור על ג'ירפופי וזהו שבועיים חלומיים נגמרו. כשהייתי עם דפנוש בהודו פגשנו מישהי בגילנו אז ובגיל של שמנמן היום שחיכתה לאחותה הגדולה שבאה להצטרף אליה לטיול גדול שלה לקצת. חשבתי שזה יהיה ממש ממש מגניב להצטרף לשמנמן עוד עשור. יצא הפוך. שמנמן הצטרפה לטיול הגדול שלי. ככה זה כשמגשימים חלומות יש איזה טוויסט של מציאות. ובזכות ובגלל הודו לא ממש הצלחתי לדמיין את תאילנד. דימיינתי חופים וקוקוס ולאסי מנגו, דמיינתי את קרלה, כולל הסירחון והחום. דמיינתי מקדשים גילופי עץ ובודהות עטויות דגלונים צבעוניים - כלומר את לאדק ונפאל. אבל תאילנד שונה היא כל כך נקיה וכולם מסבירי פנים. במיוחד מומלץ לבקר בה עם עם תינוק שמנמן ובלונדי הוא ממיס את כל המאמאות אחת אחת. ובגלל העונה או בעצם הלא עונה שבה הגענו לתאילנד חשבנו שיהיה נחמד לטייל בצפון.

 

(כדי לא לשעמם אותי ואתכם אבל כן מתוך כבוד לחלקות האלוהים הקטנות שהצצנו בהן מצורפת בסוף רשימת מכולת של מקומות בהם לנו או ביקרנו עם חצי מילה או קישור)

 

כשנשאלנו על הטיול הגדול שלנו ענינו שנוסעים לאוסטרליה ניו-זילנד איטליה ונתחיל בקונקשן ארוך בתאילנד ושמנמן תצטרף אלינו לשבועיים הראשונים. מראש, מיסגרנו את החלק הזה כטיולון אוגוסט נחמד. כפתרון הגיוני ומתבקש לחתוך טיסה של 24 שעות עד אוסטרליה וכהזדמנות פז לבלות זמן איכות נדיר במיוחד עם שמנמן ולגרור אותה למזרח העולם. כהרגלי בבלוג הזה אני מעידה גם מעידה על עיסתי ובמקרה הזה על אחותי. תענוג לא מפתיע, הרמוניה נהדרת, לטייל איתך, לשהות במחיצתך, להיעזר בך, להידבק מההתפעלות ומהצחוק שלך מכל מקדש ומכל חילזון, לחבק אותך לנצח ולהפסיד במשחקי קלפים. שותפות בטיול היא עניין לא מובן מאליו. בכלל להיות ולהרגיש שלמים ביחד ולחוד במימדי המרחב והזמן ובטח לצד משפחה גרעינית בשינוי. אלון ואני הרגשנו שזה עבד. וששידרגת לנו את פתיחת המסע. תודה שהסכמת להצטרף. כולנו אוהבים אותך מאוד שמחים וגאים על הזכות להיות לך למשפחה. תודה רבה גם שתיעדת באהבה ובחוש אסטטי נדיר את השבועיים שהיו לנו ביחד. מה שמביא אותי למעשה שהיה. 

 

1/18

 

 

אחר-צהריים אחד קמנו מהשנ"צ והחלטנו לצאת לכפר שנמצא בעברה השני של השלוחה עליה ישב המלון המרהיב עם המרפסת התלוייה מתחילת הרשימה. יום קודם אלון, נועמון ושמנמן מצאו שם כפר עם גשר. בבוקר אני והילדים מצאנו דרך אחרת לכפר עם 6 חזירונים ואמא חזירה ענקית אחת. החלטנו להתגלגל אליו הפעם בהרכב מלא בשעת בין ערביים. אני התחלתי את חלק זה של היום עצבנית. אני לא זוכרת למה. לפעמים אני עצבנית. לרוב זה כרוך בצרכים שלא ממולאים באופן מושלם: עייפות, בטן מקרקרת או צורך עז בפיפי. בכ בסיסי שיש. לפעמים זה קצת יותר מורכב מזה ולפעמים אני בעצמי לא יודעת מדוע אני זועפת. כך או כך התחלנו ללכת וירדנו מהדרך הראשית לאחת צדדית דרך מעבר בגדר העשוי שני ענפים צולבים הניתנים להזזה כמו ברמת הגולן אבל ממש לא כמו ברמת הגולן. ומצאנו את עצמנו בשדה תירס גבוה. אבל זו כאמור לא העונה לטייל בתאילנד והגשם הדק שהתמיד כל היום התחלף בגשם מונסון. בגדול כל מה שצריך זה סבון או אל סבון, למי שמעדיף, וסוגרים את הפינה לגבי מקלחת. זה לא כל כך כיף ללכת בגשם כזה, בטח לא לסיבובון בקטנה כשיש ברירה. בטח לא כשנדרשת מיומנות המצאת סיפורים להסחת הדעת של יובלי מעצם זה שהוא הולך. הגשם לא מפריע לו אבל שריר החשק קצת תפוס וטעון שיחרור עם סיפור. בכל אופן הכרזתי (לא פעם ראשונה בחיי וכנראה גם לא האחרונה) שלא נמשיך ומצאנו מחסה. זה די פשוט בתאילנד המונסונית בכל שדה יש כמה וכמה מחסות עשויים באופן מופתי מעלים ענקיים השזורים זה בזה ליצירת גג אטום ומשופע המנקז את המים לחבית או שתיים. גם יפה וגם אפקטיבי. במחסה שנקלענו אליו היה גם ערסל. אם כבר. וגם במה נוחה לנועמון לזחול. התפעלנו מזה שאנחנו יבשים ומהמרחב וההמתנה להפוגה חלפה במהירות. אמנם לא הגענו לכפר אבל היה טיולון שהפך להרפתקה והסתיים בחזרה לאוטו ולאחלה מסעדה עם שניצל ליובי ואוכל תאילנדי מדהים לכל השאר. נועמון משונרר מכולם. בבוקר הבנו כי להרפתקה של אתמול יש תפנית די טרגית. המצלמה נשכחה במחסה. דקות ארוכות הייתה עוד תקווה כי היא עדיין שם. חצי יום אחר כך הייתה עוד תקווה שצ'יפ המארח שלנו ישמע כי בעל השדה מצא וישיב את האבדה אבל לא. הלכה המצלמה.

1/4

 

לפני כמה חודשים אלון פצח בתחקיר מקיף לגבי הדגם שהוא רוצה והזמין לנו מצלמת חלומות עם עדשת חלומות ותיק חלומות כל דבר הגיע בזמן אחר וממקום אחר וכבר התחלנו להתרגל להתפעל ולהתאהב באפשרויות שהיא הביאה איתה. בעיצוב זיכרון של מציאות חיינו. בבחירה מה לשים במוקד ומה ברקע. וכמה אור להכניס לחיינו. אומנות הצילום היא אהבה גדולה של אלון. היא דרך ביטוי ושיתוף של רגישות כל כך רבה ללא מילים. אני כל כך אוהבת לראות תמונות שלי שאלון צילם. אני מרגישה את האהבה שלו חודרת את כל העדשות (במצלמה החדשה בלי מראות!) תופסת את היופי שלי כמו שהוא חווה אותו והנה זה נגיש לי להרגיש בעוד דרך אהובה. 

אוף. אמן המצלמה הזו תתגלגל למישהו שיוכל להפיק ממנה כל כך הרבה אהבה גם.

 

מזל ששמנמן צילמה בטלפון (רוב התמונות פה היא צילמה). ושלשום הטלפון שלה נפל לאגם בתחתית מפל יפהיפה שעצרנו לבלות בו. טוב נו. היא כבר מתורגלת, המכשיר הוכנס לשקית אורז והראה סימני התאוששות אחרי כמה שעות. למחרת טיפסנו במעלה גבעה למקדש המתצפת על Mae hong son. מסתבר שעם כל כאב הלב על המכשירים ועל המשמעות הכלכלית שברכישה חוזרת - יש משהו די משחרר בלחוות בלי לתעד. בלי לחפש את הזווית המחמיאה ביותר למציאות ובלי לצמצם את נקודת המבט הסובייקטיבית גם ככה למספר פיקסלים סופי. אז האם בכלל צריך מצלמה חדשה? למה בעצם לתעד? ומה המשמעות אם האיכות היא כזו או אחרת? מה ההבדל בין תיעוד יומיומי בבית לזה של טיול? והאם דין מסע ארוך דומה יותר לדין של יומיום או לדין טיול של שבועיים? האם המסע הזה שיצאנו אליו הוא בשביל הרחבה וטיפוח של המרחב הבין אישי שלנו בתוך וכמשפחה שמתרחש בתוך טיול או טיול שבאמצעתו נרחיב ונטפח את המרחב הזה? והאם התשובה על כך משפיעה על הצורך והאופן של התיעוד בשנה שלפנינו התשובה הפשוטה היא שזה כמובן לא משנה. התשובה המתחכמת היא שהעצירה הזו מהחיים, בין אם נגיע לכפר, נשב במחסה או נרכיב פאזל ונשתה בירה, מורכבת מכל כך הרבה רבדים אישיים תרבותיים חברתיים כלכליים שמצטלבים אצלי ואצל אלון עד כדי שלא ממש ניתן להפריד מה משפיע על מה כמה ואיך. שפר גורלנו וזה לא ממש משנה. נגיע למלבורן ונקנה מצלמה. השיחוק האמיתי יהיה לערוך ולשלוח אלבומים להדפסה רגע לפני שנשוב הביתה.

 

קצת על המסלול שלנו:

אלון אירגן לנו מסלול בין שמורות טבע עם מפלים ונופי ג'ונגל נהדרים, כפרים מעניינים ומקדשים. בין לבין אכלנו נהדר. את המקומות שישנו בהם ניתן לראות במפה הזו. בשלושת המקומות הראשונים החדרים היו מאוד מוצלחים ונבנו תוך שימוש מקסימאלי בנוף בו הם מצויים ועל כן מומלצים למי שמטייל בסביבה. במה הונג סון הצלחנו פחות. ועל פאי אכתוב בהמשך.

 

2-6/8 Chang mai: התאוששות, ג'ט לג, מקדשים, אוכל תאילנדי.

6-10/8 Doi Inthanon מפלים מרהיבים, מקדשים, יובי חולה, האגם שהצטמק. 

10-13/8  המקום של צ'יפ khunyuam, איבדנו את המצלמה. ארוכות הצוואר.

13-17/8 Mae hong son טיפסנו למקדש, כפר סיני מגניב מאוד עם אגם, מנזר מדיטציה

17-21/8 Pai - עם רוני ואביב, על כך בהמשך

21-22/8 Chang mai לילה לפני הטיסה למלבורן.

 

תודה למריה הכנענית ולכל מי שנתן לנו טיפים על תאילנד. 

Please reload

למה בלוג ומי אני

אני מיכל. אני אמא של יובלולו. אני אוהבת לכתוב...

רשימות אחרונות

December 31, 2019

October 10, 2019

September 4, 2019

August 18, 2019

Please reload

לקבלת הרשימות למייל
לקבלת הרשימות למייל
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now