נועמון בן שנה

הרשימה הבאה על סוף המעשה בתאילנד ותחילת המעשה במלבורן תחכה עוד קצת.

נועמון בן שנה.

ילד יפה שלי כל כך. שטוף שמש שכמותך כמה אהבה אתה מרעיף על כולנו, באיזו חדווה אתה עובר ממני לאבא ליובי ושוב אלי. זורק את הגוף והיידים קדימה, יודע שיש מי שיחפון אותך לחיכו ולא חושש (בעצם מיובי אתה קצת חושש וקצת בצדק).

אתה חייכן בין לאומי לכולם בכל מקום, כמעט כל הזמן, ואנשים בעולם מחייכים אליך חזרה. וסוחף את כולנו ליוגה צחוק מתגלגל. לפעמים אתה נחוש מאוד ונחרץ ומביע זאת היטב ואיפילו בצרחות עד כדי צרידות. העוצמות האלו נותנות משנה תוקף לרוב הזמן שאתה בוחר להתבונן, לחקור ביסודיות את סביבתך הקרובה ושוב להתבונן. אתה שובב ובעל חוש הומור מתפתח, אבל בוא נוותר על התעלול בו אתה מושך את היד שלי לפיך ואני מקבלת ביס. זה לא מצחיק זה כואב. אמנם אתה חובב פחמימות מושבע ויונקיון מצטיין ואתה צריך להיות ממש רעב כדי להתפתות למשהו שהוא לא בצק, דבר מתיקה או פרי, אבל השיניים שברשותך ועוצמת נעילת הלסת בהחלט יכולות לשמש הרבה מעבר לנישנוש פוקצ'ה. אני מחלצת את האצבע הדואבת והחיוך הממזרי עם עיניים כחולות ממיס את הכאב ומפתה את שנינו לשחזור התעלול.

אני חושבת עליך וכמו אחרי דקות ארוכות של מדיטציה משהו בי נרגע מתיישב, הלב מאיט והנשימה הופכת נינוחה. תודה אוהב שלי, זכות גדולה להיות לך לאמא. תגדל בכיף ותגדל את כל האיכויות שכבר טמונות בך ומגיחות.