מלבורן שלנו

הגענו חזרה לצ'אנג מאי, למלון בו התחלנו את הטיול בתאילנד ובו השארנו חלק מחפצינו. הייתה ארוחת בוקר. הייתה רחצה בבריכה בגשם טרופי עם יובי אולי אחה"צ אולי בבוקר. הייתה ארוחת מעולה אבל חריפה מדי שנאכלה לסרוגין. היו יתושים ענקיים. היה מין לילה שכזה. ובוקר שכזה. שבו קנינו עוד כמה דברים לנישנוש לדרך ומדבקות ונסיעה לשדה התעופה. לפנינו טיסת פנים לבנקוק שהיה של 5 שעות בערך עד להמראה למלבורן. הפעם בלי שמנמן אבל מצויידים בתחפושת באטמן ומדבקות כאמור. אנחנו מצליחים לארוז את כל החפצים שלנו כולל הכסאות לאוטו העגלה והילדים (נועמון על הגב יובי על המזוודות) על שתי עגלות של שדות תעופה. מטען חורג אבל אפשרי בהחלט. נועמון נחוש לזחול ולנקות כל רחבה אפשרית בשדות התעופה, כולם שמחים לפגוש תינוק בלונדיני חייכן. צריך רק לשים לב לאנשים שהטלפון שלהם חוסם את שדה הראייה ועלולים לדרוס אותו או למעוד. את המכנסיים זרקנו לפח, עם כל הכבוד למכונות הכביסה במלבורן. יובי אחריו או לפניו מגדיל לעשות ומשתף את הלשון במערכת החישה לגילוי ואיבחון של העולם. הוא מזכיר לי תחושות ילדות כמו עיפרון שנלעס מדי התפורר בפה עד שמגיעים לעופרת כולל הבדלי נקודת המפגש של העץ המחוספס עם הצבע שעוטף את העיפרון - אני רואה אותו מכניס כל דבר לפה כאילו היה בגיל של נועמון ומבינה שהשלב האוראלי הוא בעצם די ארוך. ואל לי לרדות בו על זה כל הזמן. קיבל חיסון לחצבת ואם יחלה במשהו אחר - יחלה. סטייה קלה מהנושא - מטען חורג. ברגע שהגענו לשדה התעופה הוא הולבש בתחפושת שסיפקה לו איתנות סבלנות ותלבושת להצגה פנימית שלו לעצמו. הוא לא כל כך שמח מתגובותיהם של אנשים והזעיף את פניו דווקא כשהתלהבו ממנו. בתאילנד הגדילו לעשות ויש תורים מהירים לצוות, לבעלי מוגבלויות ומשפחות עם עגלות וילדים. זה מושלם ומקצר המתנות מייגעות. 5 שעות הבין לבין עברו במהירות בתרגולת מופתית למרות בטיסה למלבורן יובי ישן מהתחלה ונועמון את הרוב. נחתנו במלבורן שוב מעמיסים. הפעם עם עיניים נפוחות. מונית עם אדון פונג'בי לשעבר שכבר 20 שנה חי במלבורן עד לביתנו החדש.

התחושה הזו של להגיע למקום חדש תוך ידיעה שתוך יומיים שלושה הוא כבר יהיה שלנו, מוכר מאוד וחוסר האוריינטציה הראשוני יעלם מאוד מהר. זה מין רגע זה של התרגשות של גילוי של חשש כמו שני זרמים מעורבים אחד מחפש לזרז את ההיכרות ושני למשוך עוד קצת את הסקרנות. מצאנו את הכניסה. מצאנו את המפתח נכנסנו. עוד מזוודה עוד תיק. החלפת חיתול לזה, מים לזה. מרחב שהוא בית. יש. אני לוקחת את נועמון בעגלה לקנות כמה מצרכים בסיסים שיהיה לנו לאכול כשנקום מהשנ"צ. הסופר הקרוב במרחק 7-8 דקות הליכה, קרוב אבל לא ממש מעבר לפינה. תוך שניות הראש ממפה את החניות בתי הקפה המסעדות שמסביבי, רוחב הרחובות, הפארק, האנשים ממוצאים שונים, מאפייה, פיצרייה, סופר אורגני שתיים שלוש חנויות עיצוב פנים ארבעה חמישה שישה בתי קפה. אנחנו ב"מה הולך" הבורגני יחסית היפי ם עם כסף. חובבי קראוסונים ולחם מחמצת. יש!!!. הסופר נקי ויקר יחסית (עדיין יותר זול מאשר בארץ) סחורה מעולה. אני מתבלבלת מהשפע. נועמון מאבד את זה מזכיר לי שאנחנו אחרי טיסת לילה ושהוא לא באמת ישן טוב ושאני ישנתי עוד פחות ועוד פחות טוב. בקופה הוא מתחיל לצרוח. סיוט. יאללה להעמיס לסיים עם זה מה שיש יש ומה שאין אחר כך. כמובן שיצאתי עם בליל מצרכים שלא מתאימים לארוחה אחת אבל כללו שמן זית וחמאה ביצים ולחם. מזל שנועמון צרח את עצמו לדעת אחרת לא הייתי זוכרת את הבוקר הזה. הוא לא מוכן בעגלה אני לא מוכנה לצרחות שלו. הגוף שלי קורס תחת הכובד של הגוף שלו ומשלם את המחיר שהנפש שלי לא מוכנה לשלם. הגענו. אלון אוהב סדר. אני אוהבת אותו. כל החפצים שלנו פרוקים מסודרים ברחבי הדירונות המדוייקת כל כך עבורנו. אני מתקלחת נכנסים כולם לישון. 3 שעות שמסדרות את כולם לערב נעים. עכשיו אפשר להתחיל. שלום מלבורן שמחים מאוד להכיר.

די מהר הבנו ששבועיים לא מספקים לנו והארכנו את שהותנו לחודש. למה לא מספיקה כי אנחנו בטיול ארוך עם הילדים שלנו והקצב הוא אחר השאיפות מתאימות את עצמן לקצב ולא להפך. נכנסנו לשגרה נעימה שכוללת:

נמנום בוקר או קימה לסירוגין

יוגה או ריצה לסירוגין

רכישת מאפה ולחם טרי (תמיד גם וגם) עם הילדים

ארוחת בוקר משפחתית בבית

יציאה לאנשהו - מוזיאון מלבורן, מוזיאון ההגירה, מרכז לאומנות ילידית, גן החיות, אקווריום, גנים בוטניים, תצפית מהבניין הגבוה בעיר, שוק, מוזיאון לאומנות מודרנית, לונה פארק, בחירת קארוון, הרכבת אופניים ועוד ועוד.

גן שעשועים בדרך הביתה, או ליד הבית, או הקראת סיפורים בספרייה הציבורית

ארוחת אחה"צ גדולה במסעדה או ארוחת ערב בשעות של ילדים בבית

טלפון לסבתא סילביה - יובי מספר לה את קורות היום.

אמבטיה

אלון משכיב את נועמון לישון אני מקריאה ליובי את את ארבעת הסיפורים האהובים עליו מג'ורג הסקרן הוא כמובן מדקלם אותם בעל פה.

יובי הולך לישון

זמן מבוגרים

מהביקור שלנו אי אפשר להפיק את רשימת הפאבים המופלאים של מלבורן וגם לא את סקר הפארקים או גני השעשועים. בטח שלא סקר המסעדות ובקיצור שום דבר יסודי מדי. אבל מה כן? זו עיר עם פארקים נהדרים. המון המון עצים וחוץ. רכבת חשמלית עם ילדים זה אחלה כשיש הורה על כל ילד ולא בשעות השיא. יש שמאלנות נינוחה בכל מה שפורמאלי לפחות. סבלנות ואדיבות של נותני השירותים כמובן אבל גם אצל כל מי סביבנו גם.

אבל כאמור רק על עצמי ועל גוריי לספר ידעתי. באחד הימים מצאתי שיש מיצג אדריכלי באחד המוזאונים שיוצג עד ליום המחרת והוצג בביאנלה לאדריכלות בונציה ובאותו מקום גם קדרות של אוסטרלי מוכשר, יאללה. נשמע כמו ביקור שאני רוצה לחוות אותו כמחווה לאבא שלי ולאובניים שלי. ממש ליד יש מרחב יצירה עם תערוכות מתאימות לילדים היינו שם לפני כמה ימים והוצגה תערוכה על טהרת הניילונים למחזור של מעמקי הים. כולל מיקרופון המעוות את הקול לשימוש הילדים ובניסיון להצית את הדמיון לצלילי המעמקים. גם כשיצאנו משם יובי רצה להישאר. בקיצור הוחלט שיובי ואני נשוב לשם. כשכל אחד מחזיק בחזון מדוייק מדי לגבי החוויה שהוא מבקש לעצמו. יובי רוצה שנהיה לבד בתערוכה בלי אף ילד ואשחק איתו. ואני רוצה להתעמק ולאפשר לאומנות לקחת אותי למסע פנימי קטן דרך אומנות שימושית (קרי אדריכלות וקרמיקה ללב הפרטי שלי). הקרבה הפיזית והזמן שלוחץ חיברו את שני המאוויים האלו. הגענו לתערוכה של יובי היה 15:30 נסגר שם ב16:00 והמוזיאון השני נסגר ב17:00. נכנסנו. אני רציתי להיות שם ולא פה. אז התיישבתי ולא ממש הייתי פה עם יובי בחוויה שלו. הוא ממש ניסה להכניס אותי לעניין. אני רוצה לזכור את זה כך כאילו בסוף תפסתי את עצמי ולדקות מסוימות היינו להקת לווייתנים מאוד נחמדה אבל ממש לא בטוח שכך היה בכל אופן באיזשהו שלב באו עוד ילדים וזה ממש לא היה חלק מהחזון. יצאנו משם. גערתי בו שימהר למוזאון שלי. התחלה גרועה. הגענו. יובי קיבל דף משימות למוזיאון ועיפרון. המיצג האדריכלי התברר כמבנה יחיד. אוקיי. יובי מצייר אני מסתכלת מתבוננת מגייסת מסבירה לו מה אני מבינה ורואה ומדמיינת מה אבא היה חושב על זה שם סנטימנט שקיוויתי לחוות לא ממש נחווה. טוב נו. משם אנחנו עולים במדרגות נעות (אטרקציה בפני עצמה). הולכים קצת לאיבוד בדרך לתערוכות הקדרות. האולמות מסודרים לפי מאות. המאה ה19, המאה ה20, נפעמתי לראות כיצד אומנות ילידית (אבורג'ינים ואחרים) מוצגת לצד אומנות מערבית מלוות בכיתוב once known במקום unknown. מונח זה מבקש לערער את יחסי הכוח בכל הנוגע לאומנות ילידית והמעמד הציבורי של יוצריה. אני מוצפת ברעיונות של האסכולה הביקורתית שאת התאמתה לעולם העבודה הסוציאלית למדתי בשנים האחרונות. בסוף מגיעים גם לקדרות. השומר דורש שנפקיד את התיק. ירדנו הפקדנו. כ30 דקות לסגירה. עלינו במדרגות נעות (יש!). יובי נשכב על הרצפה. מצייר. בחלון הנוף של קו הרקיע של מלבורן שלמדנו להכיר אותו היטב. אני מתחילה לאתר את העבודות שמוצאות חן בעיניי. שולחת ליויו כמה תמונות כי בכל זאת נפתח לנו ערוץ חיבור חדש (שלא מבוסס על פחמימות). השומר מעיר לי שיובי לא ישכב על הרצפה. זאת הכרזה על סיום הסיור בעצם. לא ממש מה שהיה לי בראש. לא ממש החוויה שקיוויתי שתהיה לי. יובי ואני חזרנו בחשמלית הביתה. באחר צוהריים אחד הספקנו להתאבל על חזון שלא מומש ואז לשחרר אותו ולהתפנות לקבל את מה שהגיע במקום.

באופן כללי יש איזה קטע עם לדעת איזה חוויה רוצים לחוות וזה די מגביל את מה שמגיע. מגביל כי המנעד שלנו מוגבל אם אני מחליטה מראש איך משהו הולך להיות לי אני לא מאפשרת לעצמי להביא משהו אחר יש גם את הקטע עם תרבות הצריכה וגם עם דברים שאני חושבת שאני אמורה להנות מהם. באחד הימים יצאתי לזמן שלי עם עצמי תכננתי לכתוב. אלון היה מאוד ברור - צאי לטייל שבי בקפה תכתבי ואז תקני את מה שאת רוצה - כסא אוכל לנועמון. יצאתי מצאתי שביל אופניים רחוב שהוא פארק שחוצה את העיר בערך. הלב התרחב היה מדהים. מלבורן. הגעתי לרחוב עם חנויות סטיתי מההנחיה. חיפשתי משהו שאני לא צריכה כמו בגדים בשבילי בתוך בליל של בגדים שהיו של אחרים. ועוד משהו ועד משהו והגעתי לעוד רחוב. עם עוד חנויות הרגשתי איך הראש שלי מתחיל לכאוב אני מתעייפת רק מהריצוד של העיניים. לא הספקתי לכתוב. אכלתי גלידה איטלקית ובמסעדה לבנונית. בכל זאת מלבורן. קניתי כיסא אוכל לנועמון ב kmart בכל זאת מלבורן.

די אין לי איך להתחמק מזה. אני יודעת את זה שנים אני יותר זקוקה למרחב וטבע מאשר לאורבניות פועמת. (לא כולל הקראוסונים). במובן הזה מלבורן היא השילוב המושלם עבורנו. אם כבר לחיות בעיר אז כזו שכתוב בכניסה של המסעדה הלבנונית: אנחנו מכירים ומכבדים את האנשים שחיו על האדמה עליה יש לנו זכות לעבוד ולחיות היום. אחרית הימים. זאב עם כבש עם לאבנה.

ועוד חוויה אחת בלתי נשכחת: כך תקעתי וחילצנו את הפריזבי שלנו בגן הבוטני. ליובי יש קטע להסתכל על שלטים כאלו אדומים עגולים ולראות מה אסור לעשות במקומות שונים. בכניסה לגנים הבוטניים אסור לשחק, אסור לדרוך על הצמחים, אסור לקטוף פרחים או לשבור ענפים. הגענו. הגשתי קפה לאלון מהקפיטריה. אכלנו סנדוויצים. הוצאנו את הפריזבי שאלון מצא באיזו ריצה. הוא עף לי על ענף. במשך 45 דקות פתחנו במבצע חילוץ שכלל טיפוס על העץ וניעור מה שגרם לפריזבי להשתחל עמוק יותר על ענף שהוא הושחל עליו. אחר כך חיבור של ענפים שמצאנו באמצעות כל טקסטיל התינוקות שמצאנו בעגלה ועל הילדים. קריאות עידוד ומוטיבציה של יובי, הרמות על הכתפיים והטחת קונסטרוקציית העץ -בד שלנו על העץ האומלל שזכה לפריזבי המפוקפק. והכל תוך חרדה מתמדת שלי מפני הפקח שעלול להגיע ונחישות מוחלטת של אלון להצליח בלי לבקש עזרה מאותם פקחים - עזרה שכנראה תיגמר בנזיפה והשלמה עם כך שאת הפריזבי לא נקבל. אחרי כ40 דקות נשברתי והלכתי בעקבות קולות ניסור. יובי אחרי מסתבר שלא מדובר בפקחים הקולות הגיעו מעב לכביש נצטרך בכל זאת פיתרון אחר. מאחור השירותים הציבוריים מצאנו את הענף המושלם למטרה עכשיו רק נשאר להבריח אותו למקום ההתרחשות. רק תיירי סינים בסביבה. יובי קדימה צעד. אנחנו משחילים אותו דרך השיחים רומסים עוד ערוגה והנה. אלון באלגנטיות שכל כך שיווינו לה מסיר את הפריזבי המושלם שלנו ובאה הרפתקה לקיצה עכשיו אפשר לעשות סיבוב בגנים, על פי התחזית הגשם יתחיל עוד חצי שעה.