8.6 קילו נוצות או יובל

יובלי כבר תינוק תיקשורתי משמע הוא לא רק ישן ואוכל אלא יש לו חיוכים ואפילו צחוק מתפקע. זה לא שכל אחד כוכב צריך קצת להתאמץ להוציא את החיוך המיוחל אבל יש כמה טריקים בטוחים. בכל אופן לצד החיוך הממיס והצחוק יש גם כל מיני סוגי בכי ברמות ווליום שונות למצבים שונים. יש גם מבט חשדן המאפיין את מרווח הזמן שבין המעבר מסיטואציה מסויימת ועד לתגובה של שביעות רצון, אדישות או מחאה. אותו מבט יקבע גם את עוצמת המחאה ייבוב קל, ייבוב קל כולל הוצאת השפה התחתונה אל מעבר לגבולות השפה העליונה (פרצוף זה זכה לכינוי "פתיחת מרפסת" בבית אבי). בכי מתון עם דמעות, בכי היסטרי כולל עיניים עצומות, בכי היסטרי כולל עיניים עצומות פרצוף מאדים וזיעה - בכל זאת קיץ במזרח התיכון.

ובכן הקורא הנאמן שואל עצמו מה לתיאור המייגע של תקשורת אינפנטילית ולכותרת? אז ככה. בגיל שלושה חודשים וחצי יובל שוקל כמו 43 חבילות חמאה גדולות. וזה לא קל לאמא שלו. להזכירכם הוא בן שלושה חודשים ועוד מחצית החודש כלומר עוד לא זוחל. ועל שום כך אנוכי משתמשת בעזרי נשיאה שונים על מנת לטללו ממקום למקום. אגב פעמים רבות מטרת הטלטול אינה על מנת להגיע ליעד מסויים. מטרה נעלה היא לשאוף אוויר מדברי ולהביט בנוף אך מטרה לא פחות חשובה היא טלטול לשם הרדמה וגם טלטול שכזה לא ממש קל לביצוע בזרוע בלתי מזויינת.

לשם כך יש שני סוגי כלים: עגלות ומנשאים. אכן לא מדובר בעגלה ומנשא על אף שמדובר בתינוק בודד אלא ברבות ורבים. התחלנו בעגלה נחמדה עליה הלבשנו אביזר המכונה אמבטיה. מעבר להיותו בשיפוע, דבר שגרם ליובל לגלוש אט אט במהלך הטיול ולהידחס בתוך עצמו עם כיוון השיפוע, היא גם הייתה צרה מדי מהר מדי. עם האבחנה בדבר היותה לא רלוונטית נמצאה לה מחליפה עגלת וינטאג' ענקית עם היגויי מזעזע, בלי יכולת לפנות אבל עם בולמי זעזועים מדהימים ואמבטית-על. שם יובל ישן כמו מלך בזמן שאיפת האוויר של אמו.

אבל אבוי הסירבול והאורך הפכו גם אותה ללא רלוונטית ולכן חזרנו לבסיס של העגלה הקודמת והפעם בדמות הטיולון. החיסרון המרכזי יובל לא רואה כלום וגם לא את הנוהגת בעגלה - שיעמום נורא ואין שום סיבה בעולם להיות גם ער וגם מבסוט. זוכרים את המבט טרום תגובה מהפסקה למעלה? תוך כדי ההנחה (הטלה) של יובל בעגלה הוא כבר מתחיל לבכות לכיוון הלצרוח ותכף נהיה אדום.

וכאן נכנס המנשא ככלי מרכזי בטלטול ונשיאה. כשיובל היה גם קטן וגם קטן לרוב השתמשנו במנשא בד ארוך בעיקר להרדמה. דחיסתו פנימה תמיד הייתה מלווה בצרחות אבל אלו הפכו לנשימות רגועות ומבסוטיות די מהר (מי לא אוהב להיות דחוס בתוך הוריו?). הקיץ הגיע יובל הקטן גדל, השילוב של הגודל והחום המאיס עליי את המנשא הזה עד מאוד. מה גם שלעיתים קרובות מדי קשרתי אותו רופף מדי או צמוד מדי מה שהפך את הכנסתו של יובל פנימה לעוד יותר סיוט. את מקומו של מנשא הבד תפס הבייביביורן. היתרון המרכזי שלו הוא שיובל יכול להסתכל החוצה בכל מה שקורה וזה ממש ממש מוצלח. אבל יובל הקטן המשיך לגדול והגב שלי כבר צעק חמס.

כל טיול התחיל במנשא עד שיובל נרדם ואז העברתי אותו לעגלה. אבל כבד לי אז ניסיתי אולי בכל זאת? ויובלי בוכה בכי היסטרי כולל עיניים עצומות בעגלה. אז שמתי צעצועים מרשרשים וצבעוניים והוא האדים וצרח עוד יותר. אז עצרתי. נאכל קצת ונירגע שנינו. יובל היה מהופנט מהעלים שבשיח מעל ראשנו. ברוח האנטרופוסופיה החלפתי את הצעצועים בעגלה בעלי בוגונביליה ועץ לימון שנפלו קורבן ליוזמה הנואשת שלי. מ

בסוטה עד מאוד הנחתי את יובל בצורה הכי משכנעת שאפשר: אמא הביאה את הטבע אליך! והנה התינוק מבסוט איזה יופי אפשר לטייל בנחת בלי שיכאב לי הגב! אז זהו שלא ממש אחרי 7 דקות לערך יצא המנשא ממחבואו והעלים החלו נובלים לבדם בעגלה.

בחודש האחרון אני משכנעת את יובל שהוא כבר בן 4 חודשים ואפשר לדחוס אותו למנשא יאמו עם חגורת בטן. לפעמים הוא משכנע אותי חזרה שהרגליים שלו מאבדות את זרימת הדם ושדווקא סגול פחות הולם אותו.

אבל אחרי עשר דקות נשיאה כך או כך או כך אני נשברת, מתמוטטת על הספה. מזל שאפשר להתחבק ולהתכרבל בישיבה ובשכיבה בלי לזוז לשום מקום.

ובנימה אחרת מסתבר שהמנשאים האלו מצילים חיי תינוקות כשהוריהם נאלצים לנדוד כפליטים ברחבי העולם. מצורפת כתבה על יוזמה להעברת מנשאים שאינם בשימוש לתינוקות אלו והוריהם.