מועדים לשמחה

יובלי אהוב, ספטמבר הגיע החצבים באמצע - סוף פריחתם. אתה משקף את שינויי מזג האוויר שחלים בתוכי בעוצמת יתר. ואני עוד לא ממש סיפרתי לך על אבא שלי, הסבא שלא יהיה לך. אתה מרגיש את המתח ופורק אותו בחוסר יכולת להירדם וצרחות-על.

השילוב האינטנסיבי הזה שמלווה אותי כבר 14 שנה של עצב ושמחה ומועד. של כאב בכל הגוף ומתח וסתיו ופריחה. והשנה יהיה אחרת. השנה היה אחרת. זה לא שפחות עצוב, אולי אפילו להפך. הדמעות זולגות כי אם סבא שלך היה פה, אז אנחנו לא היינו בבית הקברות בנחשון.

אבל פחות מרוקן. אתה אמנם מחוץ לבטן אבל היא כבר לא נצמדת לגב במין ניסיון לפלוט ולהדוף כל רגש. כי אתה פה. ומעבר לזה שאתה פה, אתה גם דורש ובצדק שארים אותך, אחבק אותך, אניק אותך, אנשק אותך ואצ'קמק אותך. אדאג שלא תבכה ושיהיה לך נעים ונוח וגם שהשמש לא תסנוור ושיהיה לך משב רוח במידה מתאימה ובזויות נעימה. ובתוך כל העיטוף הזה אותך אין מקום לריק ולחוסר להשתלט עד שמגיע הלילה. בלילה חלמתי שאיבדתי אותך. אמנם בחלום היית צב ים אבל הכאב והפחד היו כל כך מוחשיים ונקיים.

ואם נהיה כנים גם קודם היה משהו חמוץ מתוק בחגים.

כי משפחה מורחבת זה עניין מורכב עם משקעים ועניינים וכמו שאתה משקף לי אותי, אני מניחה וגם זוכרת איך עברו דרכי זרמים לא ממש ברורים ולא ממש שלי סביב נסיעות מירושלים לנהריה. אמנם גם לא ממש היה מזגן וגם לא כביש שש ואפילו לא כביש 2 ובכל זאת הנסיעה הייתה רק סיפתח לסיטואציה ארוכה מדי ומחניקה מדי. בגלל זה אני יותר אוהבת את חנוכה. חג בלי ערב חג כבד אלא שמונה ערבים ביתיים, הכי משפחתיים ושמחה נקייה של הורים וילדים ובצק מטוגן - מושלם.

יובלי אהוב שלי אני לא יודעת מה צופן העתיד. לא שלי ולא שלך אבל סבתך ואני עשינו מאמץ לכבודנו ולכבודך. מאמץ אמיתי שהפך לקל ונעים ורך על מנת שתיוולד למשפחה מורחבת מדברת, פתוחה ועוטפת באהבה. אני באמת מאמינה שככל שהשנים יעברו תמצא את עצמך משקף לי פחות מתח ויותר נינוחות, פיוס ושלווה גם בספטמבר.

מוקדש לשוחרי השלום.