ארבעה וחצי חודשים - תמונות מצב

תמונה ראשונה: אני על הספה יובלי במזרן הפעילות שלו. על שולחן הסלון מצידו העליון מiנחת קערית עם פירורים שהייתה בה עוגת מייפל אגוזים, צלחת, עם פירורים גסים יותר, שהיו עליה שתי פרוסות לחם מחמצת שהופשרו בטוסטר קופץ ופונקו באבוקדו וגבינת עיזים, ספל קפה ובתוכו שאריות קפה בטמפרטורת החדר והתחלה של היפרדות לפאזה שומנית ופאזה מימית. מתחת לשולחן יש שתי רגלים שמנמנות רכות אין דברים כאלו. ברקע "ענן על מקל" ופעיות של חוסר שביעות רצון שלא לומר תקיעות. אני מזיזה את המחשב, קמה מהספה ומגלה את יובלי תקוע. הוא מתקדם אחורה. חילצתי אותו והנחתי אותו מטר קדימה. אחרי זמן מה הסיטואציה חזרה על עצמה הפעם חילצתי אותו תוך שינוי זווית.

למחרת. אותה תמונה רק ללא עוגת המייפל אגוזים. הפעם יובלי גילה תרגיל חדש. עמידת שש, התקדמות עם רגל ימין, התקדמות עם רגל שמאל, היסוס קל וזינוק עם החזה קדימה תוך התנגשות בלתי מתוכננת של הראש במזרון. "הזז את ידיך לסירוגין כמו עם הרגליים" אני מציעה את ניסיוני לשוא. תרגיל היוגה הזה חוזר על עצמו שלוש פעמים עד ההגעה לספריה המרופדת. אולי מוטב לרכוש לו קסדה.

תמונה שניה: אני יושבת וכותבת בסלון. ברקע נשמע צליל המובייל מחדר השינה. המובייל הוא סוג של טלויזיה לתינוקות. יובלי במיטה שוכב על הגב חמוש במוצץ וחיתול בד נעים, מתבונן במובייל. מדי פעם אני שומעת התפקעות מצחוק. יש במובייל ארבע דמויות קוף, היפופוטם, נמר ופיל. מעניין מי מהן שבתה את ליבו. הצחוק מגיע כל פרק זמן קבוע של כ20 שניות. אני מתפתה להיכנס לחדר השינה ולהשתתף בחגיגה אבל נוכחותי תפר אותה ומטרת העל היא הרגעתו לקראת שינה שתבוא הלוואי בלי נדנוד על הידים ובלי מנשא.

תמונה שלישית: צהרי היום. יובל ישן במיטונת שנ"צ מספר 2. אני מזדחלת לחדר בשקט נשכבת במיטה החורקת לידו. הוא עדיין ישן. עוצמת עיניים מנסה לקבל השראה. מסיטה את ראשי ממנו ומתמסרת לגל ריקון מחשבה שמעיד על נים לא נים. מסובבת ראשי בשנית ולרגע פוקחת עיני. שתי עיניים רכות וטובות מתבוננות בי. גופי לא מצליח להכריע בין אבל כבד על השנ"צ האבוד ואושר משכר מהמבט המתוק מנשוא הניבט אלי.

תמונה רביעית: חיתול אחד עמוס פיפי. יובל מושכב על גבו בניגוד לרצונו ותוכניותיו. יובל כבר מסתובב מהגב לבטן ולכן הוא מנסה לשפר את מצבו. אני נאלצת לנקוט באמצעים ונושפת אוויר על חזהו ובטנו בניסיון לשכנע אותו שממש ממש מצחיק ונחמד לשכב על הגב. יובל מצחקק ומתרצה קלות. פתיחת החיתול עוברת בשלום (פעמים ספורות מאז נולד קיבלנו שפריץ לפרצוף אך החשש קיים). ליובל כידוע ירכיים מרשימים ובאזור החית

ול ישנו כפל משובח במיוחד אותו אני מקפידה לנקות ולאוורר מדי החתלה פן התענוג הזה יהפוך למטרד מגורה ואדמומי. בשלב זה יובל מאבד את סבלנותו ומפתל את גופו כדי להגיע למנח נוח יותר. איבדתי את המומנטום. את החיתול הנקי אאלץ להרכיב על ישבנו העסיסי בעודו בודק אופציות התקדמות שונות. הגעתי לשלב התיקתקים. כמובן שפיספסתי ואני צריכה לפתוח ולתקתק מחדש.

תמונה חמישית: יושבים אחד על השניה. צחוק מתגלגלג, מתחלף בהתפקעות חסרת צליל אבל כזאת שמזמינה זבובים לפה הפעור. הראש הנזרק לאחור והעיניים עצומות מצחוק כמובן. אני מצ'קמקת ומחרשפת את יובלולו תוך חפינת אי אלו טובין בירכיו החשופות, בעודו מתגלגל שוב מצחוק ונתקף שיהוקים מרוב בלאגן של אוויר בקנה או בוושת. הנקה להסדרת העניין. הנקה עניינית מאוד, מקצוענית. בלי השתהות כל אחד יודע את מקומו ותפקידו. אחרי כדקה או שתיים אני מתחילה לפטפט עם יובי ולהסיח את דעתו שלא במתכוון מפעולת היניקה. יובל מפסיק את פעולתו מתבונן, מחייך וטומן ראשו במין ביישנות נבוכה והתחבאות. אוי זה הדבר הכי חמוד בעולם! איפה הימים שתהינו האם החיוך הוא רצוני או שמא עניין מלווה לפעולת מעיים מוצלחת.

יובל בן ארבע וחצי חודשים והמחשבות והתהיות על איזה מין ילד הוא יהיה, ופנטזיות על החיים שיבואו, נעלמו. כיף איתו עכשיו. הוא עולם ומלואו עכשיו.