שקר הסלקל

כל מה שקשור לנסיעות הוא לא קל. כולל הסלקל. ויובל. שניהם כבדים ממש. ובלי קשר למשקל זה סיוט.

גם בתסריט הטוב ביותר - יובל נרדם איך שנכנסים לאוטו וישן כל הדרך עד לב"ש, לירושלים או תל אביב או חיפה, גם אז החרדה שמא הוא יתעורר גורמת לנסיעה להיות סיוט.

נתמקד רגע בסל קל. מי המציא את השטות הזאת. קל זה לא, בטח לא כשיובל יושב בפנים (כאמור זה הקטן די גדול). קומפקטי זה בטח לא. הרעיון המופלא להשאיר את התינוק ישן בתוך הסלקל ולהוציא אותם כמקשה אחת ולהכניס חזרה לאוטו, שימש אותנו פעם אחת (המבורגר ליד בית ינאי - טוב אולי זה היה שווה הכל בעצם). לאחרונה החלפנו סלקל אחד באחר אבל טרם החזרתו כיבסתי את הריפוד. סביב אזור הראש הייתה הילה לבנה ממש כמו זו שיש על חולצה בסוף טיול. הילת מלח משעות של הזעה בשל החום הבלתי אפשרי שמצטבר כשתינוק יושב בתוך הדבר הזה. תכפילו את הטמפרטורה אם הוא צורח. ובכל זאת כביש שש הכי מהר שיש. אי אפשר לעצור, זה דיני נפשות, יש לי ילד כל כך חמוד אני לא אפקיר אותו לנהג שמנקר על הכביש וסוטה מהשוליים. מהסלקל הנוראי הזה אין יציאה ללא עצירה ועדיף בתחנת דלק.

ונניח עצרנו. עצרנו. אפשר לנשום. אז לא באמת. חילוץ היובל מהסלקל גם הוא סיוט. אם לא בגלל האבזמים אז בגלל הזווית ומרכז הכובד של יובל שלא ממש נמצא במרכז הגוף שלו. רק לצאת מהסלקל יכול לשבור בנאדם. ומה עכשיו? יונקים? ינקנו! מה?! חוזרים?! את לא רצינית!!! אם לצאת היה קשה אז להיכנס אחרי שיצאנו זה ממש כאב לב. מצויידים במיטב המרשרשים, הבובות הרכות, מובייל מלמעלה ג'ירף מימין, פילפילון משמאל. ברור, הילד סובל מעודף גירויים. נעיף את הכל שיביט בחיתול בד שתקוע בחלון כחלק מהמאבק במזימות השמש.

מוצץ. כל מה שצריך זה מוצץ. ויד שתחזיק את המוצץ במקום. כי ליובל יש נטייה בייחוד בסלקל להעיף את המוצץ ולוודא שהוא נקבר אי שם תחת כפליו במקום הכי צפוף ולא נגיש שאפשר.

ובסוף הוא יצרח ויצרח ויצרח ויוציא את כל עודף האנרגיה שנצברת אצל פעלתן שקשור כבר כמה זמן בסאונה הזאת עד שבבת אחת הוא יצנח וירדם, ממש כמו מסור שרשרת רגע לפני שנגמר לו הדלק נותן את נהמתו החזקה ביותר ושובק. זה אולי הרגע היחיד השליו בנסיעה ובו מתחילה החרדה מלהתקע בפקק שישבור את המומנטום והכל מהתחלה.

ואם כבר נסענו מה לא נחזור?