אז ככה אבא מרגיש

צלחנו את המחלה הראשונה. חזרת אלינו. זה התחיל אחר הצהרים בזחילה שובבית של "לא תתפסי אותי" ו"אני אבדוק מה יש שם - נראה אותך נשארת אדישה". אחר כך ישנת יפה חזרת לשיגרת ה23:00, 2:00, 5:00. התעוררויות אוכל ולישון. קמת כל כך חייכני ומרוצה ומתפקע מצחוק. והכל מצחיק ואפשר וכדאי בריקוד.

ברבע לתשע הפקדתי אותך אצל שולה בגן באמת בלב קל כי הזכרת לי מי אתה וכמה אתה סקרן וכמה כיף לטרוף את העולם וזה די מעניין שם וגם יש אוכל חדש. נפנתי לעניינים אחרים. קפצתי לדואר, שתיתי קפה, נפגשתי עם רוני ועשינו שלוש שעות של קיפולי חימר ופיטפוט, קצת מחשב קצת "צד שני" שזה הלמטה של כל קערה. אחר הצהריים יש לי חוגים לילדים ובערב אני הולכת לקואופ הישובי שפתוח לקניות פעם בחודש ככה שהחלטתי לקחת אותך כבר בשתיים הביתה כדי להינות מהפלא הזה שקוראים לו יובלולו והוא ממש ממש אהוב עלי במיוחד. אוף. לא נרדמת שם לשנת צהרים ונרדמת בעגלה בדרך הביתה. ישנת עד רבע לארבע. נהנתי ממך רבע שעה ונאלצתי להמשיך לעיסוקי. בשבע כשחזרת עם אבא שלך הביתה שוב ישנת. מה זה? ככה זה? ככה אבא שלך מרגיש בימיו העמוסים? היום עובר בלי להניד עפעף ובקושי ראיתי אותך. אני מתגעגעת ובכלל לא איכפת לי שתקום ואפילו קצת רוצה להיפגש ההלילה ב23:00, 2:00, 5:00. טוב אם תדלג על 2:00 זה גם יהיה מגניב בעצם.

ומחר מצד אחד אולי אני אקום לבלות איתך בבוקר מצד שני יש לי הזדמנות לישון עד מאוחר אם אבא שלך ישגר אותך לגן רגע לפני שמונה. זה לא שהפרידה קשה, זה לא שהיא כואבת (טוב קצת בציץ שמאל), זה לא שאין לי מה לעשות, אני גם לא מפחדת מעשייה. אבל אולי אני צריכה להתרגל ולהסתגל ולשחזר איך זה להיות רק אני. כי אתה התחלת משהו חדש ואני בחזרה לעתיד, למחשבות שכבר היו, להרגלים שלי עם עצמי, למוסיקה שהיא לא "ענן על מקל", "הכבש ה16" או הדיסק החדש של עלמה זהר. אתה בטיול הגדול, אני חזרתי לשיגרה שלפני יובל. טוב לא באמת, זו הגזמה יש ימים כאלו. תשתדל לישון בצהריים בגן שנספיק להתפנק יחד בין 2-4 סבבה? אני יודעת שאתה לא מהמתרפקים מתחבקים ויותר מהסוג המתרוצץ מתלוצץ.

עד כאן 5 בינואר. היום ה11. מי ידע. מאז היית בגן אולי עוד פעמיים ואתה שוב חולה.

הפעם חום ושיעול כאילו משספים את גרונך במצ'טה. חזרנו לרופאה בירוחם, היא הקשיבה באמפטיה לרחשי ליבך וחירחורי נשימתך ואמרה כי אם יהיו סימני אפתיה יש לאשפזך. אנחנו לא שם. ואתה גור גורון אהוב מתמוטט על כל מה שרך וגם על מה שלא. לא מסוגל לשאת את 39.5 מעלות חום גופך. ואני עייפה וכואב לי הגרון ולא יודעת מה עכשיו. שמים את השאיפות שצצו בצד? למטה? או כן קדימה ומתמרנים? אבל איך אפשר שלא להתמסר אליך אל המבט הנוצץ הפעיה המבקשת ישועה. או לפחות להיות אחוז אבל לא יותר מדי. אתה מתמסר יותר מבדרך כלל ומתנגד בנחרצות לכל יוזמת קינוח אף, ניקוי עיניים, או שתיית אקמולי (כבר כתבתי שזה לא להיט).

את שיקוי האגסים עם טימין לייבוש נזלת אתה גם לא אוהב ומכשיר אדים מסתבר יצא מהאופנה ואינהילציה - רק שיגיע הבנאדם שישכנע אותך לנשום רגוע עם מסיכה... אז שמן האקליפטוס מטופטף על נחש כרית במיטתך כמוצא אחרון כי חייבים לעשות משהו שהוא לא רק נרות בטוסיק וסטרואידים.

אני אמתין עוד קצת עם הגיגי פרידה ומעבר שלב - כי אנחנו מסתבר עוד לא שם באמת. יהיה לך זמן לפרוץ ולפרוח בגן, יהיה לי זמן לגבש את זהותי והיותי גם מיכל שהיא אמא. אל תתחשב בקשיי בבקשה. תהיה בריא גור אהוב שלי ואם תצליח אז עדיף לא לחכות עם זה עד פסח.

מוקדש לאיילת שתיכנס לגן בעונה ידידותית יותר: ברוכה הבאה לעולם.