שלב התפתחותי

ההרגלים שלך השתנו והתוספו כמה עניינים שיש לציינם: אתה מאוד אוהב לקחת חפצים ולהנגיש אותם זה בזה, במיוחד את המגנטים שעל המקרר שסבתא סילביה הביאה לך. אתה מאוד אוהב לזרוק חפצים מהאבטיה החוצה במיוחד את הכפית שנמצאת שם בשביל לתת לך את מנת הברזל היומית. אתה מתמסר לעניין הברזל שותה בשקיקה ואוחז בכפית בין לסתותיך החסונות מנדנד ובסוף שומט או שולף ואז עם זקנקן כתמתם של ברזל שניגר מפיך אתה נפנה לחפש את הכפית במים לאחוז בה ולהשליך אותה החוצה. אני מחזירה פנימה ואתה חוזר על הפעולה ושוב. אתה מנייד חפצים ממקום למקום. אתה יודע בדיוק איפה שמתי את הטלפון אם מתחת לעיתון בתוך הכיס או מאחורי הכרית. אתה מתהלך סביב שולחן הסלון ולאורך דלתות הזכוכית שמובילות לחצר. אתה יודע שאסור לך להגיע לחדר שלנו. אתה פותח את המגירה מתחת לתנור. אתה מזנק על המדיח אם במקרה הוא נפתח. אתה מפטפט את עצמך לדעת ועדיף בקול רם מתובל בקריאות עורב.

אתה מסיר את הכובע שלך וזורק הרחק - תגיד זה שלב התפתחותי הדבר הזה או תכונת אופי? ואם אני אמצא כובע במידה עם סרט לקשור? תתעצבן? תזרום איתי? תצליח לפרום תסיר ותזרוק? לחפש או לותר?

העניין ההתפתחותי הזה עובד לכל מיני כיוונים. השבוע כשהיית חולה (והפעם יובי אירח וירוס נחמד שמחולל את "הפה והגפיים") לא ירדת לי מהידיים. רק אמא רק ציצי. בלי חיוכים בלי משחקים. ואם הורדת בעל כורחך אז צרחת והקשתות גב בנחישות אין קץ. איך יודעים שהבראת? וואלה אמא פחות מעניינת פתאום כשיש אטבי כביסה בסביבה.

פופון לולון, יובי, יובלי יבלולו בובי יובילולו בלולו בלו אהובי יובניק יובניקון. לא פלא שאתה לא מסתובב כשאני קוראת בשמך, יובל.

יובלי אהוב. אני לא יודעת אם הגעת לשלב ההתפתחותי של "חרדת זרים" (מסתבר שיש כזה דבר), אבל אתה בהחלט בעיצומו של שלב אהדת הורים. ותנחש מה - זה הדדי. ויש שני כיפים. כיף אחד זה כשאתה זוחל אלי עם ראש מסתובב מהתרגשות כולך חיוך. כיף שני זה כשאתה אחוז בידי ופתאום אבא הגיע ובבת אחת אתה זורח. ואם במקרה אבא חייך וצחק ובמקום לשלוף אותך אליו ניגש קודם להוריד את התיק ולשתות כוס מים אתה מוחה. כי יש סדר פעולות. קודם הנפה וחיבוק והיפוך ואחר כך כל השאר. וזה אדיר.

יצאה רשימה קצרצרה של ימי שיגרה. בקרוב יובי באיטליה או טוב להיות חולה עם ריזוטו מאשר בלי.