חזרנו הביתה

טסנו לחודש. חודש בו שהינו כל הזמן ביחד. שלושתנו. ותנחשו מה - יובי גדל, ממש.

אני אתחיל מהסוף, מהחזרה הביתה, מהסיכומים. ההתחלה האמצע ואפילו סוף הטיול כבר רחוקים ויקבלו טקסט רטרוספקטיבי מעמיק אולם לגבי הסוף של הסוף קרי ההתאקלמות בארץ יש עוד סיכוי לקבל משהו טרי ולא כזה שישב במקרר ואז הועבר לפריזר באופן רשלני והופשר במיקרוגל כדי להוסיף חטא על פשע.

ולעניינו, יובי גדל. החפץ הראשון שניגש אליו היה טרקטור צבעוני עם עגלה רתומה ובו מספר כפתורים אשר לחיצה עליהם מספקת צלילי חיות משק שונים מנגינת "לדוד משה" וטרטור הטרקטור. בלי להתבלבל יובי הושיט אגודל בטוח ולחץ על כפתור ספציפי. המנגינה החלה וכתפיו עלו וירדו וכפיים נמחאו בהתרפקות נוסטלגית קמעה. לרגע היה נדמה שהזמן קפא ודבר לא השתנה אולם לא כך הדבר. השיבה הביתה מלווה בנקודת מבט חדשה והבנה אחרת של חפצים ומרחבים ותיקים. יובי מזהה אי אלו חיות (אתמול אבא שלו שלח לי שורת אימוג'ים רלוונטים שיובי מכיר) ופתאום אנחנו נחשפים לכמות הציפציפים (בעלי כנף) המצויים בביתנו. סוסי העץ ושאר בהמות הדומות לסוס זוכות "בדיו דיו" פעלתני בהתאם למידת עירנות לעיתים כולל הנפת ראש כה נלהבת עד כי עולה השאלה מה טיבו של חיבור הראש לשאר הגוף.

הממ"ד חדרי השירותים ושני העציצים שברשותנו פחות מעסיקים אותו כמקודם ואין צורך לודא ששלום להם ושלום לו. לעומת זאת מדף ספרים נמצא קורבן לרהארגון חוזר ונשנה בשל הוצאה והטלה של דריו ארצה. סורגי המיטה הוגבהו ואם ניתן היה להגביה או להעמיק את האמבטיה היינו עושים זאת כי רגל ימין כבר הונפה החוצה כאשר נמלח בדעתו ידידנו לסיים את מלאכת ניקוי הגוף. ואולי הכי מרגשת מכל אלו היא ההבנה שלו שגדלה יחד עם גופו הפיזי (ירכיו בפרט). יובלי מקשיב לסיפור. הוא מחפש את אותן חיות המוכרות לו בין דפי הספר וכיף לו לפגוש אותן. הוא מגלה עניין במשחקים שלא הבין מה הקטע שלהם קודם לכן כמו קוביות ומכוניות. אותו ביי ביי מפורסם הפך לכלי פרידה שימושי הן כשאנחנו רוצים להחזיר גביע קוטג' למקרר בלי דרמה והן כשיובי לא מעוניין לקרוא ספר מסויים - הוא מנופף לו לשלום. כשמציעים לו מאכלים שאינו רוצה בהם הוא מניד לשלילה. היום שאלתי אותו אם הוא צמא אמנם הוא לא השיב שכן אבל כשהצעתי לו לגשת לשולחן ולקחת את בקבוק המים שלו הוא זינק על ההצעה ועשה כן.

הוא מביא ספר לספה עליה אני מוטלת כדי שאקרא לו. הוא שם את ידי בידו שאלווה אותו למחוז חפצו. הוא עוזר לאסוף את צעצעיו באמבטיה ומנסה לתפוס את המים כששוטפים ידיים.

אז הסוף כאמור הוא בעצם ההשתהות עם החזרה לשגרה. בינתיים רק אבא התחיל לעבוד ואני ויובי מבלים את ימינו יחדיו. הסוף של הטיול הוא ימי אוגוסט במדרשת בן גוריון.

בינתיים חלפו חמישה ימים כאלו של ביחד והתבוננות וחיבוק ושנצ והתרפקות זו על זה וזה על זו ודהירה על כדור פילאטיס וציפיה לשובו של אבא והשפרצות בבריכת הצב ומפגש עם חברים זוחלים/הולכים אחרים וארוחות מהפכה (בעדיפות קוטג') ופירות כמה פירות וטובים שני אבטיחים ביד מאשר רבע אפרסק אבל למה או או כשאפשר גם וגם וגם פסיפלורה וגם שזיף וכשאני מבקשת אני מקבלת את הגלעין.

זה מה שקורה בבית . בחוץ , די להריץ כמה סצינות של מערבון או פרודיה למערבון עם שיח מתגלגל חוצה כביש אספלט לוהט ומפיץ זרעיו ללא הפרעה או לחילופין למלמל בשפה רפה את מילותיו של יהונתן גפן כדי לחוש בדומיית ישוב מדברי בקיץ. קיצור אין כאן נפש חיה. אחר הצהריים יוצאים כולם מן המזגן (או קירות הקש) לגן השעשועים והדשא הגדול ונהנים מהבריזה שעשתה את דרכה עד אלינו מהים התיכון הנחמד שבטח נרחץ בו בשבוע הבא.

ובלילות ג'ט לג. תחילה יובי התעורר אחרי שעתיים מוכן להמשיך את היום וכל ערב זה השתפר קצת. אחד מרגעי השיא היה לשמוע מבעד לדלת צחוק מתגלגל. אבא שכב על הפוף ליד המיטה העמיד פני ישן ניסה להוות השראה ללטף במידה הנחוצה ויובי כמעט נרדם ואבא גם. ואז יובי התעורר התחיל לבכות נעמד במיטתו ואת מי הוא גילה שם על הפוף?! צחוקים אין דברים כאלה. יובי מתפקע ובקושי מצליח לנשום מרוב צחוק. גם אני. אבא טיפוס עם עמוד שידרה בניגוד לשנינו דבק במטרתו עד שיובי נרדם.

כל התמונות צולמו בארצות הברית של אמריקה באותו חודש שלא קראתם עליו כלום עדיין.