יובי באמריקה | פרק א | כל הדרכים מובילות לרומא

נסענו לחודש וחמישה ימים. מאז שחזרנו עברו חודש ושישה ימים. ואיכשהו החיים סוחפים ושיגרה נשברת ושיגרה נוצרת ובכל זאת חשוב לי לעצור לעצב זיכרון של תקופה שביחס ליומיום היא נדירה. נדירה ברצף שלה, בנופים בחוויות וכל זה יכול להפוך לקבצים של תמונות בזיכרון המחשב או לסיפור קצת יותר מהודק מהסוג שמעצב את התודעה שלי מלמד אותי מה אני אוהבת ולא אוהבת בעצמי ומי אני בכלל. אבל לא טסתי להודו ולא טסתי לבד. טסתי עם המשפחה שלי ועם חברים שלי. טסנו אחרי תקופה מאוד אינטנסיבית לא פשוטה עבור אלון ורן במקום העבודה שלהם. מורכבות שהשפיעה על ימיהם ולילותינו וצילקה אותנו. תקופה מהסוג שמה שמחזיק אותך במובנים רבים זה כרטיס הטיסה שהיטבת לרכוש.

הטיול שלנו נפתח בכלל בארץ באזכרה לנילי אמא של אלון. בפעם הראשונה בנוה ים עם יובל. שנה קודם לכן נאלצנו לא להגיע כי יובל נולד בלילה שלפני. והנה עכשיו מקריאים שם בדשא דברים ובוכים ואני ויובלי יושבים קצת מאחור כי יובלי אוהב לפטפט להראות להשמיע הוא אוהב אינטראקציה ותקשורת ודווקא כשתמר מקריאה את אשר על ליבה פחות מתאים שכל הסובבים יביטו איך יובלי זוחל על הקבר של השכן ומנקה אותו מהאבנים שהונחו עליו בעצב רב. בקיצור. הגענו לנתב"ג עייפים וסחוטים רגשית ומבחינתנו החופש התחיל עכ.........שיו.

אבל אבוי אנחנו בתור לבידוק ואלון אומר בפנים לבנות שחסר לנו דרכון. טוב נו. מה שחצי יום ו-900$ נוספים יכולים לעשות. יצאנו מהתור חישבנו מסלול מחדש. התקשרנו בדקנו התפצלנו את הדרכון שינענו את הויזה גיהצנו יובי ואני בשנ"צ זכינו וכעבור כמה שעות אנחנו שוב באותו התור הפעם עם כל הדרכונים.

טסנו באלאיטליה. (אני מניחה שגם אתם קוראים צמד מילים אלו ומתחילים לבכות). אל איטליה. החלק הזה עבר בשלום יחסית היה מקום על הטיסה יובל נרדם השכבנו אותו מתחת לספסל. שרדנו. הבעיה עם אלאיטליה היא שאני מאוד אוהבת את איטליה ורומא בכלל. זה סוג של נוף ילדותי. אשרי ההורים שהביאוני עד הלום שוב ושוב. לא התבאסתי מדי מכל עניין הדרכון כי לכאן אני אשוב. אני לא יודעת איך. אולי עם סירת גומי. על טיסת אלאיטליה לא אעלה יותר כל עוד נפשי בי ובבקשה גם על גופתי המתה כל עוד הדבר בשליטתכם. בכל אופן. רומא. רכבת. הליכה רגלית עם עגלה וטרולי לטרסוורה. פיצה ראשונה. הגעה לדירה המתוקה שרק נישן בה והתרגשות לפגוש את רותי רן איתמר ואיילת. קפה ראשון. הליכה לילית. פיצה שניה. קפה שני או בירה ראשונה. חוצים את הגשר קאמפו דהפיורי פיאצה נאבונה גלידה ראשונה כל הסיבוב. רחבת הפנתיאון עוד סמטה ועוד אחת. יובלי וחבריו הקטנטנים ישנים בעגלה / מנשא ואנחנו משוטטים את עצמנו לדעת בתאורה המחמיאה של רומא.

מתעייפים רוכשים שלל מטעמים ותופינים ליום המחרת. הולכים לישון. מקיצים מוקדם ויוצאים חזרה לשדה התעופה הפעם חבורה גדולה ועליזה ומצויידת היטב. רגע לפני הבידוק עשיתי מעשה ורכשתי פארצתאמול מקומי ליובלי. כל התרופות שלנו במזוודה הגדולה שלא קיבלנו לשהותנו הקצרה ברומא. כן. הוא חולה. עוד שיניים. כל מכה בחיך כואבת מאוד והוא מדמם בפה בקלות הנזלת נוזלת והשילוב של השניים יוצר אצלו הבל פה מאתגר גם לאם המסורה שכמותי והוא מסכן משתבלל דורש על הידיים בהתאמה. ובכלל לא בא לי לכתוב על זה. בא לי לכתוב על חברות על טבע על פנקייק והנה פוסט שלם על טיסה מהגיהנום. עשר דקות אחרי יובי נרדם בעגלה עולים למטוס ולצערו ולצערינו ולכל מי שמאחורינו במחלקת נוסעים ומי שלפנינו במחלקת עסקים צריך להוציא את יובי מהעגלה. ואז הוא התחיל לבכות. לצרוח. הוא המשיך כ 40 דקות עד שהמטוס המריא ונרדם. וגם אני. וכשקמנו כעבור כשעתיים הודיע הטייס שיש בעיה רפואית לאחד הנוסעים ואין מנוס מלנחות בפרנקפורט 20 דקות וממשיכים ללוס אנג'לס. כעבור שבע שעות נחתנו ברומא שוב. כי המטוס נחת כבד וכי חיכו לטכנאי שיבדוק וכי הטכנאי בדק יפה יפה כי הטכנאי גרמני וכי עבר כל כך הרבה זמן וכי יש חוקי תעופה בינל שמגנים על זכויות הטייס והדיילת וכי אלאיטליה זו חברה נוראית. מזל שהצטיידנו בשלל מטעמים ותופינים. כי אוכל ומים לא קיבלנו. רק על פי דרישה. אז דרשתי גם בירה.

נחתנו ברומא ויובלי מסכן ואין עגלה הפעם ואור בשדה התעופה דווקא יש ועוברים משאטל אחד לשני והשהות במנשא מחרפנת אותו ורק אמא. 11.5 קילו של עצבנות ועייפות רק על אמא. ואולי אני עושה סלט כבר עם הטיסות חזרה אבל מה זה משנה בעצם עם או בלי להשמיץ פיצוי לא קיבלנו ולא נקבל. אחרי שהצלחנו לאכול את הפסטה הכי מבאסת הקפיטריה הכי ריקה ואת השניצל הכי תעשיתי הצלחנו למצוא פינה שקטה חשוכה לכל הילדים והאמהות ורן לישון (בעזרת הנרקוטיקה שנרכשה כאמור מוקדם יותר באותו יום באותו שדה תעופה ארור) ואלון מצא מקום לראות את חצי הגמר בין איטליה לגרמניה עם מלא איטלקים ממררים בבכי (לפחות הרוויח חוויה איטלקית מגבשת). ושוב עולים למטוס אבל הפעם כולם גמורים והפעם קיבלנו אוכל והפעם הגענו ללוס אנג'לס. וגם המזוודות שלנו. אנו ב-LA. שוכרים רכב. זוחלים. אוכלים ג'נק פוד.

התפצלנו מרותי ורן איילת ואיתמר ונסענו כשעה שמחים ועייפים עד שהגענו לדירה מפנקת עם נוף נחמד וספת החלומות ומיטה גם עם מצעים נקיים ומים חמים וחצר עם חצץ שזה נחמד להכניס לקופסא ובקיצור הגענו למקום שנהיה בו מעט זמן אבל ננוח כהוגן. תחילה פקדנו סופר מפונפן שהכל בו אורגני ומיובא או סתם טעים מאוד מאוד. מרגישים את האיכות כמו שהכסא בקולנוע נוח יותר אם הלכת לצפות בסרט זר. מצויידים בבנות ובשר גבינות ירקות וקורנפלקס חזרנו לממלכת ההתאוששות המנוחה ושינוי הקארמה שלנו. הג'ט לג בכיוון הזה הוא לא משמעותי והיינו כל כך כל כך עייפים וגם יובי פירגן לילות מוצלחים.

למי ששרד עד עכשיו: אני לא יודעת איזה מין אופי שאר הפרקים יקבלו. האם יהיה תיאור לקוני של נסענו אכלנו ראינו ישנו או שמא צחקנו בכינו זחלנו אכלנו. מה שבטוח שרק עבור התמונות שווה לכם לפתוח את הרשימות הבאות. מבטיחה לחזור להגות בשגרת היומיום והיובנוק הגדל בהקדם האפשרי ואולי אפילו בין פרק לפרק בהתאם לאמביציה. כי בכל זאת ההב הב של היום שונה בתכלית מהב הב של אתמול וזה מגניב ועצוב בו זמנית.