יובי באמריקה | פרק ג | קמפינג

חמש וחצי בבוקר. השעון מצלצל. אנחנו מקיצים במוטל בעיירה המרוחקת שעה נסיעה מקמפ 4 בעמק יוסמיטי. מהרגעים האלה שאני לא מאמינה שאני בחופש קמה עם שעון מעורר לפני יובי ובכל זאת החוויה הזו עוד תחזור על עצמה. אורזים הכל מוכנים לתזוזה. דבר אחרון שנישאר זה יובלי. אני מרימה אותו בעדינות מתפללת שיצליח לצלוח את המעבר ולהמשיך לישון - כאילו אני לא מכירה את הבן שלי. הוא מתעורר אני מניקה ומחליפה לו חיתול - אם כבר אז כבר. יוצאים לדרך. בהתחלה הוא מבסוט אחר כך מתעייף ונהיה עצבני אחר כך עוצרים כי בעצם יש לו קקי ואחר כך שוב מבסוט כי יש לו בננה. השמש עולה הנוף מרהיב. בין סיפור למשחק לבקבוק מים אפשר לראות שהנוף מרהיב. מגיעים. יש תור של אנשים בכניסה לאתר הקמפינג ישנים/ מתעפצים בשקי שינה או מכורבלים במעיל. כבר לא קריר מעניין כמה זמן הם מחכים שם.

האם יהיה מקום? האם הגענו מאוחר מדי? אני עייפה מדי והשאלות האלו בכלל לא מטרידות אותי. אני יותר עסוקה בהאם נאכל את העוגיות האלה או האלה עם הקפה? האם יובי צריך סווטשירט או שמא צינת הבוקר כבר אינה משמעותית. ולמרות הפאסון ניגשתי קדימה לבוטקה. יש שם שלט שהיום יש מקום ל-56 מטיילים בקמפסייט. טוב מעניין כמה יש כאן לפנינו. עוד מפורט בשלט שהשהיה בתור מותרת החל משש בבוקר (מזל שלא באנו מוקדם יותר) וכי על כל כל מי שחפץ לישון פה להמתין בתור כולל ילדים (שלי ער כבר תקופה). מחכים. לאחר כמחצית השעה מגיעה על תלת אופן גברת שמנמנה במדי בז' וכובע לבד. "גוד מורנינג אברי וואן אנד וולקאם!" המופע החל. כאילו בבת אחת נכנסו לסט של סרט. מחנה קיץ אמריקאי של הצופים. הפארק ראנג'רית מבהירה את כללים נותנות למנמנמים שתי דקות לקום ולקרוא לחברים שאולי נותרו בתוך מכונית ומדברת ארוכות על הדובים שלא נפגוש. אנחנו הבאנו דובי דב מהבית. ואז היא מחלקת סרטיפיקטים! אנחנו 49 50 51 52 ו- 53. יש לנו מקום היקיצה לא הייתה לשוא. עכשיו מתחילה ההמתנה הארוכה של הרישום אבל בכלל לא איכפת לי כי אני יכולה לישון באחד המקומות היפים בעולם בימים הקרובים והתינוק שלי כבר ישן בעגלה וכשיקום יהיה מבסוט מאוד כי יש כאן מלא סנאים!!!

הדבר הכי מלהיב בקמפינג הוא האוטו החונה. כי בכל זאת תנו לו איצטרובל תנו לו עלה תנו לו מחט אורן או אפר מדורה להתפלש בו. זה נהדר זה מלהיב זה רב חושי אבל.

תנו כפתורים הגה מראה צופר רדיו מוט הילוכים מגן שמש כרטיס כניסה לפארקים שתלוי על המראה והנה לכם האטרקציה האמיתי של הקמפסייט.

אין מקום לאידאולוגיה מה שעובד זה מה שעובד ואם צריך להקים את האוהל להכין אוכל לפרוק ציוד או לעשות את כל הפעולות ההפוכות לפרק אוהל לנקות את כלי האוכל להעמיס ציוד טוב שהיבנוק יעסיק את עצמו ויהיו ארבע ידיים פנויות למלאכה. אז יובלי תופס פיקוד בקדימה של האוטו. כל הממלכה שלו ואין צורך להכריז "שוטגאן" (למען הדור הותיק מונח זה תכליתו להכריז בעלות על המושב שליד הנהג, נפוץ בקרב בעלי רישון צעיר ובני גילם). ובשמורת הקניון לנדס כבר כולנו מתורגלים בנוהל פריקה אך פתאום דממה דקה. זה חשוד. מבט חטוף לעבר השימשה שעד לפני רגע הציץ משם חיוך ופוני מראה הפעם את השמשה האחורית. שקט והורים. יחסי אהבה שנאה יש בין השניים. אני זונחת את מוטות האוהל וניגשת לבחון מקרוב.

לצד המכונית בחסות הדלת הפתוחה יושב יובל עסוק מאוד. הוא אוחז בחבילת צ'יריוס ופולה טבעת טבעת. הוא אוכל אותן אחת אחת נהנה מטעם הדבש המלאכותי. אושר.

ובכל זאת הקמפסייט הוא ידידו הטוב של ההורה הטיילן בפארקים של ארה"ב. האתרים האלו ממוקמים בסמוך לנופים מושלמים. הנוחות למשתמש (שולחן, חבית למדורה, שירותים ומים זורמים, פרגולה באחד האתרים ועצים בכל השאר) היא מקסימאלית. המרחב מאפשר להכיל את האנרגיה או לחילופין את העייפות של כולם.

איילת שוכבת על הגב או על הבטן על שמיכה קטנה כחולה. יובל משחיל עפרונות לקופסא. איתמר מכין את מדורת הכאילו שלו לבישול מרק אבנים. אני חותכת. רותי מסדרת. רן ממלא מים. אלון מתעמק במפה. חולפות כמה דקות מישהו מהבנים ממצה את המשחק העצמאי. מישהו מההורים לוקח לסיבוב. ארוחת ערב מתבשלת. לשמיים לא איכפת והציפורים לא מתרגשות מהמולה או בכי או חיתול מלוכלך. כולם יכולים לרוץ או לזחול או להיות (אם אתה איילת) בלי חגורה בלי כסא בלי מנשא.

נכנסנו לקצב והתנהלות הרמונית שכזו. הדברים מתרחשים הבירה נלגמת. בערב אחרי ששני התינוקות והילד עם רעמת התלתלים הזהובים ישנים יש נחת לפטפט לתכנן ולקרוס לתוך עוד לילה באוהל. השככמה מוקדמת. ליובל יש אוהל קטנטן כחול בתוך האוהל הגדול. בכל מקום שאנו ישנים הוא בתוך האוהל שלו. מקום מוגן להתגלגל בו מתוך שינה, מרחב אישי קבוע המייצר לו עוגן של יציבות לאורך הטיול. לפחות זאת כוונת המשוררת. יובלי יודע לפתוח את הריץ'רץ' והנה הוא בחוץ מתגלגל על אבא הישר לאמא יונק קצת ומכריז. בוקר טוב אני ער! פרד זוג מי קם ומי מנמנם עוד קצת בחסות אטמי האזניים ואם קמתי מלבד הזכות הגדולה להנות עם היובל גם הנוף מתגמל. אפשר ללכת לנחל אפשר ללכת לנחל אחר אפשר להכין דיסה וקפה או לשחק שוב במשחק שכבר שיחקנו. להקריא סיפור. לאכול דייסה שהתקררה קצת. ובננה כמובן. לא יעברו דקות ארוכות וגם מהאוהל הכתום בצידו השני של המחנה שלנו ישמעו קולות ותנועות. יובלי מצטרף לחגיגה. זה הזמן להפקיד אותו בג'ימבורי של רן ורותי ולצחצח שיניים בנחת לסדר את הפוני שנעמד לו במהלך הלילה.

תעבור שעה קלה ויהיה זה הדבר הראוי להיכנס חזרה לאוהל להתנפל יחדיו על אבא בחיבוקים ונשיקות כי גם הוא צריך לקום. ההרפתקאות מחכות השמש מתקדמת. רותי עושה אמבטיה בתוך ברווז ענק לאיילת. איתמר עוזר לה. אני אורזת תיק לטיול יום. רן שוטף כלים. אלון מחליף חיתול. שגרת טיול.