איפה הכוח?

יובלי אהוב שלי אתה כבר לא קטן. אני יודעת את זה כי קשה לי לכתוב את הוויתך. קשה לי להפוך את הבעות הפנים המחוות, המבט שלך למילים. אמנם עשיתי זאת עד כה שוב ושוב ושוב בחדווה ותשוקה רבה אבל בחודשים האחרונים זה יותר ויותר קשה. אני יכולה להסוות את הקושי בהעדר זמן ואנרגיה בגלל האימהות בפועל, בגלל הלימודים שלי, בגלל ההריון. כל אלו אינם מבוטלים. הם פרמו לאט לאט את הסימביוזה שנוצרה ביננו כשהתהוות בגופי ועם הזמן נשזר משהו חדש. לכל אחד את העולם הפנימי והחיצוני שלו עם נקודות ההשקה והחפיפה שיוצרים את הביחד שלי ושלך ושל אבא. אבל זה לא רק זה. לכתוב אותך זה להשתמש במילים שלי במקום במילים שלך. והשפה שלך כל כך עשירה. והשפה שלך מביאה לי הצצה לחשיבה שלך ולרגשות שלך ומפעימה ומפעילה אותי בכל פעם מחדש. השפה שלך גם מפגישה אותי עם עצמי עם מילים שלימדתי אותך ומילים שלמדת בעצמך ממני ומאחרים. והשפה שלך והעייפות של סוף ההריון מאתגרת אותי והופכת אותי לאמא חושבת יותר ומתבוננת יותר וחומלת יותר (עליך ועל עצמי) בכל פעם מחדש.

וזה קשה להחליט מה לכתוב ומה לא. וזה קשה לי לזכור כי ככה אני אבל אני לא רוצה לחטוא ולצטט לא נכון. כי הדיוק חשוב כל כך. בחירת המילים שלך והאינטונציה וההקשר הם אלו שמייצרים את קסם הוויתך. ציטוט לא מדויק חוטא לקסם הזה מפחית ממנו ומיתר את כל העניין.

וגם קשה להיות בהריון. כי הגוף שוב מופקע ואיתו גם הנפש והמחשבה. ולצד הידיעה האיתנה שמישהו מופלא יגיח ממני ויחולל עם בואו עולם שלם - ישנו גם סוף ואולי אפילו גזל של הביחד שהכרנו שלשתנו עד כה. ואם כבר רגשות אשם אז לכל הכיוונים. כי לכל אחד מגיע בלוג. אבל איך כותבים שניים? איך אוהבים שניים? אז יותר קל להניח לדברים לזרום להתגלגל להתכוונן ומה שיצא יצא.

25 ביוני

כששמוליק יהיה קטן אז שנינו ניכנס לאמבטיה ובסוף אבא יוציא את שמוליק בידיים ואני אצא לבד