מסיק זיתים

כשאני מסתכלת על תמונות שלך בגיל של נועם היום (בן שבועיים וחצי) אני לא יכולה שלא להשוות לבדוק רגע האם כבר יש לו את המשמנים? עד כמה אתם דומים? האם אני דומה לעצמי? וברור שהכל כל כך אחרת. ופתאום השמות שלכם מקבלים משמעויות נוספות. יובל- חותר פורץ דרך בהתמדה וחלוציות, זורם סוחף וגם מצטרף לאחרים לאגן ניקוז גדול יותר. יובל של נחל מדברי אמנם יבש רוב השנה הוא אבל העוצמות מגולמות בתוכו הכוחות הרבים והזמן פילסו ופיסלו אותו לנוף שהוא. ונועם - הפעיות שלך כה עדינות ולוקח לך זמן עד שאתה מביע מורת רוח למרות זמן התגובה אליך הוא מלכתחילה ארוך יותר מלאחיך הבכור. גם הלידה שלך הייתה חומלת יותר. נעימה זו הגזמה פראית אבל לא היה בה פחד (קדם לה פחד ששיך ללידה של יובל), היה בה אלמנט של שליטה ויותר אלגנטית (בערבון מוגבל - בכל זאת לידה - דם יזע ושאגות). הלידה שלך נועם בוראת אותנו שוב כמשפחה. הקלפים נטרפים אבל אנחנו כבר שחקנים משופשפים עם אסטרטגיות מגובשות. את הטקטיקות אני לא זוכרת ולומדת מחדש עניינים של גודש, גזים וכו'. כמובן שהעייפות גובה את מחירה וחלליה אבל בין ענני העייפות וההורמונים רואים שמיים. התמונה המלאה ומהלך העניינים ברור יותר ומובנה יותר. הציפיות עדיין גבוהות אבל יש להן מציאות לאחוז בה.

עכשיו כבר השליש האחרון של ספטמבר. החלונות פתוחים באחת בצהריים מכניסים רוח ואבק מדברי נעים הביתה. יובל בגן, אלון מתקתק במחשב (עובד, קוראים לזה), ואתה ואני מתכרבלים בהנקה שהגיעה קצת מאוחר מדי מבחינתך, אחרי מוצץ ואחרי מנשא, כמי שמצא את שללו.

אני מרגישה את השפעות הורמון ייצור החלב (אולי זה אוקסיטוצין?) תחילה בכפות ידי המתרפות אחר כך בשדי הכאובים ועצבות בלב. מה יש להורמון הזה למה הוא מעציב אותי. אינה אומרת שהוא מופרש בסיטואציות אינטימיות. אכן אינטמי. אתה אדמוני קצת. לא ג'נג'י אבל מספיק בשביל להבדיל את עצמך מיובי ולקרב אותך לסבתא נילי ואיך פתאום חווה אלברשטיין ברקע ממש כמו הזמנה. ואני נודדת במחשבותי בין הסבתא שאיננה לסבא שאיננו למזג האוויר הסתוי המושלם הזה. החומל והנעים כל כך לעומת חום אוגוסט שחלף. אתה ישן חלב נוטף מפיך ואני בוכה עצב געגוע ועייפות.

אתמול מסקנו את עץ הזית שלנו. סצינה אחת שמכילה כל כך הרבה אופי. אבא משימתי ושיטתי בפעולתו. יובלי כרוך אחריו אבל מאבד עניין יחסית מהר, נועם ישן בעגלה. אני מגיעה באיחור רב עם כסא מתיישבת ומציעה הצעות לא רלוונטיות כי כבר שלושת רבעי העץ מסוק זה מכבר. יובלי אחרי גורר עוד כסא מעמיד אותו לידי רואה שאינו מגיע ליעדו ומבקש שאמסוק לו זית ואעביר לו. אנחנו צוחקים ומסבירים כי זו עבודה כפולה וכי הוא יכול למסוק בעצמו ומציעים אזור נמוך ונגיש יותר. ההצעה נפסלת. יובלי עובר לכסא שלי מטפס עלי חוזר לכסא שלו גולש ככבאי על סנדת התמיכה של העץ מנסה בכל זאת למסוק למטה, מתלונן שעלי הזית דוקרים אותו. אנחנו מסבירים שכך הזית מגן על עצמו שלא יאכלו לו את העלים. ההסבר לא מעביר את חוסר הנעימות. מפה לשם אבא מסק את העץ ואנחנו התקשקשנו לידו וסייענו בערך בכעשרה אחוז או עשרה זיתים - הנמוך מהשניים.

אבא ידפוק, אני אכבוש.