שיגרה חדשה אחרי החגים

אבא חזר לעבודה.

אתה בן חודש וזה מגיע. אולי אפילו חייכת אל היום. אני מנסה לתפוס את מבטך. לפעמים זה מצליח. אני מרימה ומנשקת את כל הטוב הזה שהוא אתה. כל כך רך וענוג ועסוק במלכת ההשמנה. הצמיגים שלך בהתהוות הם עוד לא מלאים לגמרי מה שמשווה להם רכות יתר. פרצי אהבה גולשים ממני כנשיקות על צווארך. אתה מעדיף באופן מובהק להיות ביידים או מקופל כעובר במנשא אבל גם מתרצה ונרדם לפעמים בעגלת הכרכרה המפוארת שלך שעוברת פה במדרשה מתינוק לתינוק (וינטאז' מושלמת עם אפס היגוי אך בעלת קפיצי ערסול מושלמים).

אני מסתכלת עליך ושואלת אם יש שם מישהו. אני יודעת שיש אני רק מנסה לעודד אותך לפרוץ החוצה ממש כמו שאני מלטפת את הסנטר הקטן שלך כדי לעודד אותך לינוק, אותו דבר עם המבט.

אתה ער לפרקי זמן ארוכים יותר ואני תוהה אם להמשיך בעיסוקים יומיומיים או לפתוח בשיחה. אני חסרת סבלנות להכיר אותך ולגלות אותך אבל כרגע אתה באמת מאוד עסוק בלתפוח ואין לך פנאי לפיתוח אישיות מובהקת. אתה פועה בעדינות לפני שעובר למחאה אסרטיבית יותר ונרגע ברגע שאתה מרגיש את אחיזתי מריח ושומע אותי. זה ממכר להפעיל כזה אפקט על מישהו להיות מקור לנחמה וביטחון אבסולוטי כל כך ועוד בקלות יחסית (עכשיו זה קל - תשעה חודשים זה לא היה קל ועוד חודש של רכבת הרים פיזית הורמונלית אבל אחרי שצלחנו את אלו - זה קל וממכר).

בפעם הראשונה שהלכנו שלשתנו לגן היה מתיש. הבוקר מתחיל מוקדם אבא יצא כבר ב6:35 אני מגרדת את עצמי מהמיטה. וכמו פס נע. לשטוף את יובי מהפיפי שברח בלילה, לשטוף את נועם מהפיפי והקקי שברח בבוקר, לעשות פיפי בעצמי לפני שיברח - כי בכל זאת לידה והכל. באותו הסדר כולם מתלבשים - יובי, נועם ואני. ואז אוכלים: יובי , נועם ואני. ואז לאוטו: יובי נועם ואני. האוטו לא מניע. יוצאים מהאוטו: אני (ראשונה לשם שינוי!!!), יובי ונועם. לעגלה ולאופניים. נועם לא מרוצה.

אני: אני לא יודעת מה לעשות לשים אותו בעגלה או במנשא?

יובי: אמא את כמו המפוזר מכפר אז"ר.

אני מתיישבת לצד העגלה בשבריר שנייה בוחרת לצחוק מהבן הגדול שלי ולא לבכות מעייפות כמו הבן הקטן שלי ויאללה לגן, אם כבר אז נתאמן על על הדיווש.

אחר הצהריים בגן השעשועים אתה קצת בוכה וקצת מוחה ואני מיד מרימה אותך זה מה שאתה צריך וזה גם מה שאני צריכה גם מתוך בריחה. איתך עכשיו יש הרמוניה וסנכרון וכשאני איתך יש לי תירוץ הולם לעצמי וליובלי למה קשה לי להיות איתו. כי קשה להכיל ילד כל כך עייף מיום ארוך ומלא חידושים בגן. קשה להכיל כשעייפים ילד כל כך סקרן ששואל למה ולמה ולמה וקשה להציב גבולות במיוחד כאלו שאפשר לעמוד בהם, וקשה להחליט איך לפעול כשילדים אחרים מקניטים ומרביצים ויובלי למד להקניט ולהחזיר ואני צריכה למצוא איזון בתוכי ולאפשר למשחק החברתי הזה להתקיים אבל עד גבול מסויים. יותר פשוט להניק, לנשק, לקפץ עם מנשא ולהחליף חיתול וגם בגדים שהתלכלכו מקקי צהוב של יונקיון. אני מספרת לעצמי שלביאה טובה דיה מתעלמת קצת מהתרחשות ונותנת חירות לגור הגדול להתנסות ועסוקה בליקוק וטיפוח הגור הקטן. הכפר השלם נרתם לעזור: עם אבשה טיפסת על העץ, עם רותי ואיילת רכשת לחמנייה ושיחקת תופסת, לירון הצילה אותך משלושת המוסקטרים ונזפה כשהתבריינת על שלומי. וביום אחר גם איה והדס נרתמו למשימה.

כשאנחנו בתנועה הכל יותר קל. נועם ישן כמו מלך באותה הכרכרה. לגן רכבת באופניים החדשים שלך שגם הם, יש אומרים, יצאו מהבטן יחד עם נועם. אתה כבר מצליח להתחיל לרכוב לבד מדי פעם ואני ואתה גאים בך ביחד. בדרך חזור הלכנו ברגל פיטפטנו את עצמנו לדעת. כשהגענו הביתה הפקדתי את נועם אצל אור, נערה נחמדה, שיקפצו יחד על כדור פילאטיס בזמן שאני מגייסת את שאריות הכוח והסבלנות ובעצם כמו מצבר שנטען מפנה את עצמי להיות לגמרי עבורך - יובלי. כדי שאתה תוכל להרפות את ההחזקה שלך מכל היום הזה ולקבל מנת אמא לסיום היום.

יובי: איפה נועם? אני: אצל אור בידיים יובי: יופי! אז אפשר לחבק אותך!

אתה שואל אותי ברגישות והתחשבות של אח גדול ובהישמע תשובתי אתה מחייך מאוזן לאוזן את החיוך שובה הלב שלך וקופץ עלי. חמישה סיפורים קראנו על הספה ואחד באסלה. מקלחת ולישון. כשאני יוצאת מהחדר שלך אחרי חיבוק אחרון ועוד אחד אחרון אחרון למרות שביקשת שאשן איתך ליבי כבד. אני אוספת לחיקי את נועם ומרגישה קצת כמו בוגדת מנשקת את הרך הנולד הכל כך רך הזה. כשאבא בבית הכל מרגיש אחרת. כמעט הכל - נועם עדיין רך כשאבא בבית.