סיפור לידה
- michaligoldi
- Nov 13, 2018
- 7 min read
עבר מספיק זמן כדי לחזור אחורה ללידתו של נועם ולספר איך הוא נולד. מי שלא אוהב סיפורי לידה מוזמן לדלג לתמונות. וגם זה ארוך.
ערב קודם הכנתי עוגיות לאלון ולצוות ביה"ס לקראת שנה"ל החדשה וגיהצתי חולצה לבנה. בבוקר חיכתה גם ליובלי עוגיה שיהיה לו כיף וחגיגי. הוא ציפה להתחיל את הגן החדש והרגיש גדול וחגיגי. רכבנו על האופניים לגן גם כי זה כיף וגם כי ללכת ברגל בשלב זה של ההריון לא היתה אופצייה
עבורי (מאז לא רכבתי עדיין על אופניים). בחזרה הביתה קטפתי מחמאות על הבטן והשתאות על הרכיבה. הפער בין המחמאות לתחושה המותשת לא עושה לי טוב אבל אני די בטוחה שאני בדעת מיעוט ורוב הנשים בהריון שמחות לשמוע כמה נהדר הן נראות ויתכן שהן גם מרגישות נהדר (לא
ברור לי איך).
במהלך ההריון התברר לי שאני מחזיקה בשני פחדים סותרים מהלידה של יובלי: האחד - אין לי עניין בהתערבות רפואית. השני- הלידה תהיה כל כך מהירה שלא אספיק להגיע לסורוקה
ולקבל התערבות רפואית (הכרחית). יופי. זה פלונטר שאי אפשרלצאת ממנו חוץ מלנסות לתת מענה הולם לכל אחת מהחרדות בנפרד או לחילופין לאכול המון גלידה. נקטתי בשתי הטכניקת. וכמובן דיברתי עם כל אישה הריונית או שילדה או כזו שיש לה נגיעה לעניין כדי לאוורר את פחדיי
ולהתאוורר מהם קצת בעצמי. קיוויתי שתהיה לי לידה טבעית (״לנשום את התינוק החוצה"), אבל
גם בזתי לכל אלו כי הכרתי לידה כואבת. באותו האופן גם ייחלתי לשינוי הנהדר שעתיד להתחולל
במשפחתנו וגם פחדתי ממנו בו זמנית, כי כל מערכת שואפת ליציבות.
נועם, שכונה בינתיים שמוליק, היה עובר גדול. לא מפתיע אבל גרר כמה וכמה בדיקות שלו ושלי
והכרזה על סוכרת הריון שבאה לדכא את הנחמה שבגלידה. לאור הגודל שלו (בדגש על היקף
הראש), והכובד שלו והעובדה שני לא נהנת מלהיות בהריון חיכיתי וייחלתי לסיומו.
המחשבה של שבוע התאקלמות לאלון וליובל לשיגרת ביה"ס וגן ושבוע של מנוחה טוטאלית לי עמדה מנגד הרצון ללדת וכבר וזהו.
ערכתי לקראת הלידה שתי שיחות הכנה משמעותיות במיוחד. אחת עם אלון ועם לוטה - אחות מיילדת בסורוקה שגרה במדרשה. היא הסבירה ונתנה לנו להבין מה מהלך העניינים ומה האפשרויות
שעומדות שם. הסבר זה התווסף לידע שצברתי בלידה של יובי ובדיעבד אפשר לי להגיע ללידה
ממקום של יד/כוח אפילו אסרטיבית יחסית לעצמי, וגם עם כרית כי היא אמרה שיש מחסור בכריות בסורוקה. קראנו חלקי נבחרים מלידה פעילה והגענו למסקנה המתבקשת שיהיה כואב אבל זה יגמר מתישהו.
השיחה השנייה הייתה עם ענת קרובת משפחה שפתחה בפני טקסט משיטת ימימה עם תוספות והבהרות והערות שאימצה לאורך הדרך בשיחות דומות. חלקן מתייחסות לשלבי לידה, נשימות,
דמיון מודרך וכו' - כלים ודימויים שאפשרו התמודדות טובה ונוכחת בשלבים הראשונים של
הלידה. חלקן, רחבות ואולי גבוהות יותר. היה מקום לפרט את כל הפחדים שפירטתי לעיל
ולהבין כי מרוב חשש שמתי את צרכיו של שמוליק דאז בצד - לא נתתי לו תחושה שהוא מוזמן להישאר כמה שהוא צריך ורוצה. אז הדמעות החלו לזלוג. ענת הציעה להסיט את המוקד ממני אליו ואל אחרים אם בתפילה או בדרך אחרת. נזכרתי שגם עם יובלי הדרך להעביר את הצירים לפחות
בהתחלה הייתה עם מנטרה שכולה שותפות גורל - שנינו נקלענו לסיטואציה ונחלץ את עצמנו
ממנה. אימצתי את העצה והתחלתי לבקש בשביל שמוליק ולבקש בשבילכם. באותו הלילה נועם
נולד. אבל אני מקדימה את המאוחר.
מלבד השיחה הזו היום היה די מחשבי כולל מטלות אפרוריות. ביטוח הרכב פג. גנוש הציע לדבר עם חבר שלו סוכן ביטוח. דנתי איתו ועם עצמי האם הכסף שאחסוך דרך סוכן שווה שנ"צ
או לא כי הכל התנקז לשעת השנ"צ. האשליה שיש לי שבוע שלם לפני של מנוחה ונחת סייעה לקבלהחלטה זו. חסכנו 1000 ש"ח). הגיע הזמן לאסוף את יובי הכנתי תיק לבריכה כי הלוא ללויתן טוב
במים מביבשה. לקראת סוף הקיץ יובי קצת מיצה את הבריכה אבל הסברתי לו שאין ברירה ואני
חייבת לטבול וכמובן גלידה. הוא התרצה ושחה עם סנפיריו כמו דגיג, קפץ מהכתפיים שלי ושוב
ושוב וכשאני מיציתי הוא הצטרף למשחקי מים עם תבל מהגן וגדי אבא שלה ("גדי גר בקיבוץ מגידו עם פלוטו?"). משם חזרנו הביתה אני מניחה שיובי לבש את תחפוסת סמי ורץ לגן השעשועים. אני
על אופניים למרות הקרבה כי כאמור כבר לא יכולתי ללכת. יותר מזה אני לא זוכרת. אולי חביתה?
אולי סיפור? כנראה אמבטיה. קרסתי לישון ב-22:30. בחצות אלון חזר. שמעתי אותו נכנס, אוכל
קורנפלקס, לוקח את יובי לפיפי של אמצע הלילה, מתקלח. הרגשתי צירים, נמנמתי לסירוגין. אלון
נכנס למיטה . הצירים ממשיכים. די אני לא יכולה לישון יותר. יצאתי לסיבוב לילי בשכונה. חזרתי.
נכנסתי למיטה שוב אולי זה יפסיק.
אני: נראה לי שזה מתחיל
אלון: מה את מרגישה?
אני: צירים
אלון: קחי שעון, תתזמני.
אלון היה כל כך עייף קם בחמש חזר בחצות בקושי ישן. טוב נו יצאתי שוב ונכנסתי שוב ישבתי על כדור הפילאטיס. הגוף יודע וזה הזמן להקשיב לגוף וגם אם לא אני לא רוצה לשחזר את הנסיעה
הקודמת לסורוקה (כמו חיה פצועה מאחור עם מנה גדושה של היסטריה). עוד לא הייתי כאובה מדי.עייפה אך דרוכה. נזכרתי שכשיובלי נולד בערך בשלב הזה אולי אפילו מוקדם יותר פחדתי. מאוד.
עכשיו אין פחד.
בינתיים אלון קם לבדוק מה קורה איתי.
אני: תתקשר לרותי אנחנו צריכים לצאת.
אלון: מחייג. רותי בואי מיכל יולדת.
רותי: ״אלון אתה יודע שאנחנו ביוון״ (היא עונה בעודה במיטת בביתם במדרשה)
רן: לרותי - "קומי". לאלון - "היא באה היא באה."
אני מתהלכת בבית מכינה ליובלי בגדים לבוקר, מניחה את תרמיל סמי הכבאי עם קופסת האוכל
הריקה. ועוד דברים אחרונים לתיק הלידה. שמן שקדים. הזמנתי כמות גדולה הגיע מיכל קטן, קנינו עוד. רותי מגיעה ומרוגשת. מציעה לי לקחת כדור טניס לעסות את הגב וצעיף - משהו למשוך / לנשוך. אני מוסיפה כאפייה לבנה שקיבלתי מאורן והדס שחזרו מסיני (מעניין איפה היא עכשיו)
וכדור טניס.
אני: "מי מרים איתי כוסית?" אני פותחת את הפריזר ומוציאה עארק ומוזגת, "רק אני? בהצלחה!".
חיבוק אחרון ונכנסים לאוטו. מפה לשם השעה כבר 3:00 הכנתי פלייליסט מבעוד מועד. השירים
והצירים מתוזמנים היטב. צירים קצרים יחסית ותכופים כל שלוש דקות. כל ציר אני מתכנסת לתוך עצמי. זה הזמן לדמיון המודרך המדובר. הצירים כמו גלים באים והולכים, נבנים ודועכים,לנשום
נשימות שמכוונות לפתיחה (ולא דחיפה), וניסיונות לאתר את המתח ואת ההתכווצויות ולתקן כבר
בנשימה / ציר הבא להרפות את אותם המקומות. (את זה אני מנסה לעשות היום בזמן גם בהנקה). כמה ימים אחר כך נעמי סיפרה שאומרים שבשלב הזה העובר עולה לכוכבים ובוחר לעצמו נשמה - תבחר טוב כפרה.
לקראת באר שבע רמת הכאב עולה. מגיעים לכניסה למיון יולדות. גם רמת הדריכות שלי עולה. אלון מוריד אותי וניגש לחנות (פעם קודמת האוטו נשאר במבואה, נגמר המצבר וכמעט קיבלנו דוח).
אנחנו נכנסים. הניאון הריחות, האווירה מתחלפת הספרינט מתחיל. אמרתי כבר שהכאב מתגבר?אני מרגישה כמו קלישאה של אישה עם צירים נשענת על חפצים, מתהלכת עם ידיים שתומכות בגב התחתון ובבטן לסירוגין. הכל מעצבן אותי בזעף אני עונה לשאלות כמו מה מספר הזהות שלי
ובזעף חותמת על מסמך מצחיק שבו אני מתחייבת לשלם אם בסוף יתברר שסתם הגענו. נכנסים
למיון יולדות לקבלת האחות. יש עוד אחת או שתיים לפנינו כולן נראות עייפות אבל במצב אחר משלי. אני חייבת לעשות פיפי אני יודעת שהאחות רוצה שאעשה בדיקת שתן ואני לא מתכוונת להמתין עם זה עד לתור שלי. גם בשירותים עוד ציר. אני יוצאת. ועוד אחד. שולחת את אלון להביא את
התיק מהאוטו עם טלפון שלי או מסמכים או משהו שיתקשר ללוטה שתדע שאנחנו פה שנקבל יחס
VIP בכל זאת. אני עונה בקצרה ועצבנות לשאלות שכבר אלון ענה עליהן כשהייתי בשירותים ונכנסת לחדר בדיקה. מסבירה לאחות שתחכה עד שהציר יעבור. מחליפה לבגדי בית חולים בקושי רב.
בשלב זה כבר ממש כואב לי ואני ממש מעוניינת לסיים עם כל הבדיקות ולהגיע לחדר לידה לקדם
את היציאה של שמוליק בשקט יחסי. המוניטור לא עובד צריך לעבור מיטה. כל הזמן עוד ועוד
צירים. האחות בודקת פתיחה -6. משם התחילו לקחת אותי קצת יותר ברצינות. אני מזהה את
הרופא הוא בן זוג של חברה מחוגי סיור והלימודים מפעם. תוך כדי שאני מנסה לעלות על מיטה
לאוטראסאונד. אני מסבירה לו ולאלון את הפיצוח. כואב לי יש דם על המיטה מסתבר שהוא שלי.
זה כואב. אין לי כרגע מילים לתאר כאב. מוזר לחזור על המילה הזו שוב ושוב אבל ככה נראית
הלידה שוב ושוב כואב. וגם מעצבן. הרופאה רוצה שאשכב על הגב זה נשמע לי לא הגיוני במצבי
אחרי שעובר עוד ציראני מנסה ושוכבת. הערכת משקל יוצאת קטנה. אני שמחה חששתי שיעשו לי בעיות עם עובר גדול . אני יודעת שאין שום סיכוי להעריך נכון בבדיקה הזו בטח במצבי. משם איכשהו אני עולה על אלונקה מיטה עם גלגלים. לסניטר שמסייע לי ומחזיק את המיטה מהצד השני של הדלת יש ריח של סיגריות אני מושיטה לו יד ומבקשת שימשוך אותי
למעלה אני על שש. מישהו צועק "היא גמורה" אלון אומר שבשביל להכריז את זה לא צריך ללמוד רפואה. אנחנו עולים במעלית, המים יורדים. המעלית נפתחת ומגיעים לחדר לידה. שוב אני עוברת
למיטה אחרת, יד רגל רגל יד, הצירים ממשחזקים, רצון עז להכריז בקול שאני מתה אבל אני לא
מסוגלת להשתמש במילים האלו במעמד הזה. התובנה מייצרת מוטיבציית-על לסיים עם האירוע
הזה כמה שיותר מהר. אני נושכת כרית או משהו זועקת / שואגת / נאנקת מכאבים תחושת צריבה חזקה מאוד מלמדת אותי שאני בסוף. גם המיילדת שאני יודעת ששמה מיכל אך באותם רגעים עוד לא ראיתי את פניה אומרת משהו כמו את יולדת. שתי לחיצות והוא בחוץ. זהו. אני מסתובבת ומתיישבת / נשכבת על המיטה באמוק שיורידו לי את הכותנת המעצבנת של ביה"ח ושיניחו אותו
עלי. "אני אוהבת אותך" אני מכריזה שוב ושוב בהתרגשות היסטרית משהו ומנסה להניק. האור החזק
מאוד מפריע לי ואני מבקשת שוב ושוב שיכבו אותו. אלון מוצא את המתג. קר לי מאוד בבת אחת אני רועדת. אני זוכרת את הקור והרעד מהלידה של יובלי. אין בחדר שמיכות ואלון מביא לי
מגבת שהבאנו איתנו להתכסות בה. זהו זה נגמר.אחרי היכרות קצרה עם המיילדת, לחצתי שתי
לחיצות נוספות והשילייה בחוץ גם ועוד זריקה לכיווץ הרחם. אנחנו הורים טריים שוב. יש לנו תינוקי. 3850 גרם של כל טוב, 40 דקות אחרי קבלת הצמיד בכניסה נועם יצא.
אלון ונועם עברו למחלקת ילודים לחיסונים ועניינים ואני מאושרת. יש לי תינוק, אני כבר לא בהריון. אני שוכבת לי מותשת עם כוס תה עם יותר סוכר ממים. אני שומעת קצת צעקות מחדרים אחרים
והתרחשות. אני אחרי. יש לי תינוק. הוא עם אבא שלו. משהו בידיעת המתווה הכללי שלהעניינים
מנטרל מתח ומאפשר אושר שלו ונינוח. אולי שמחה בניגוד להתרגשות. אולי זה היתרון של ילד שני. אני מכסה את העיניים עם כיסוי עיניים של טיסה ואת האוזניים עם אטמים ומנסה להרפות את
הגוף והראש ולנוח. אמצע הלילה כולם ישנים ואין עוד טעם להכריז. זה רגע שלנו בינתיים. בעצם רגע ראשון שלי רק עם עצמי אחרי כמה חודשים טובים.
