אמא מקופלת
יובי אהובי. הסוף טוב. יושבים מכורבלים על הספה. נועם ישן במיטה שלו או כמעט ישן. יובלי מחובק איתי ואומר" אני אוהב אותך".
זה גם מתחיל טוב. נועם מתעורר לקראת שלוש ומשהו אחה"צ יונק יפה מחייך מבסוט עושה קקי מפנק, מחליפים, הוא ער חמודי כל הדרך. אנחנו מגיעים לגן מתחבקים. חיבוק 20 שניות כדי להתחבר ולשחרר קצת אוקסיטוצינים.
ואז זה מתחיל. אני רוצה ממתק מהסופר.
אבל אתמול אמרנו שנקנה בראשון ושלישי והיום יום שני אז לא הבאתי ארנק (תירוץ עלוב, יש לי אשראי בכיס)
יובלי מאבד את זה. לגמרי. כ10 דקות של צרחות גידופים בכי היסטרי התפלשויות על הקרקע.
למזלי נועם מבסוט בעגלה.
אני מריצה את כל הטקטיקות שלי - להתכופף אליו, להנמיך גם את טון קולי, להרבות במגע, לא לפנות ממנו. כלום לא עוזר הוא בשלו צורח ומאבד את זה יותר ויותר. הדרמה כל כך דרמטית.
ג'ולייטה אחת המטפלות מהגן ליד אומרת הם כל כך עייפים אני לא יודעת אם היא מתייחסת אליו או בכלל למשהו אחר ופתאום אני נזכרת ומחברת את ההודעה השגרתית מנדיה הגננת על "יום החוץ" הנהדר שהיה היום למחזה שאני חווה כרגע. פתאום אני נזכרת שיובלי גם התעורר בארבע בלילה (המונח לפנות בוקר מרמז שבוקר ולכן אין להשתמש בו לפני שש) ומתישהו בחמש אני נכנסתי איתו למיטה שלו ונרדמנו שוב אחרי ערות ממושכת. הוא גמור הוא כל כך עייף. אג'נדה חינוכית של "לא קונים כל יום" ואג'נדה בריאותית של "ממתקים יהרסו לך את הגוף" האם זה הזמן? אבל אם אני אתקפל עכשיו אז מה המסר - שצרחות זה מקפל? אני חייבת מסר? אולי המסר שגמישות והערכת מצב מחודשת הם גם חשובים. אז ירדתי מהעץ והסכמתי שנלך לסופר ונקנה משהו מתוק.
והזכרתי לו שסיכמנו על פעמיים בשבוע ושזה אומר שבשלישי רביעי חמישי ושישי לא קונים ושכשנשוב הביתה נצייר ציור שמסביר מה קורה בכל יום השבוע מתי קנינו ומתי לא נקנה.
ויובלי הסכים והתנהלנו בנעימים ונועם אפילו נרדם בלי לצייץ כמעט: רק תני לי מוצץ בבקשה תדחסי אותי במנשא ותחצצי בינך לבין יובי באמצעותי, אל תרימי אל תזיזי אל אל תניקי רק מוצץ בבקשה תודה. שלום.
נכנסנו לסופר. אבא של הלל שאל אותי לשלומי מלמלתי שהיו לי אחרי צהריים טובים מזה אבל בסופר יובי במתיקותו התלבט בין מעדני החלב ואני כבר לקחתי חבילת תותים כי מגיע לי גם ניחום וכי צריך מינימום בשביל לשלם באשראי אז נלך על זהב אדום. תוך כדי פיטפוט הרגשתי כיצד הוא אינו נוטר לי (טוב ברור הוא קיבל את מבוקשו) אבל גם אני לא רוצה לנטור לו כי אני קיבלתי את ההחלטה. רציתי שישאלו אותי שוב לשלומי שאוכל למלמל בפשטות - סבבה.
וכשפגשנו את מעיין כהן מהגן בדרך אז כבר עמדתי על שלי שחוזרים הביתה ויובלי ויתר בקלות על הרצון לשחק אצל מעיין.
וכשחזרנו הביתה ציירנו את הטבלה וגילינו כי ביום שישי יש חלה או עוגה בגן ובשבת יש פנקייקים אז בעצם יש רק שלושה ימים בשבוע שהם בעייתים וסיכמנו שיובלי יבחר מראש איזה פרי אביא לו לגן באותם ימים.
אני לא יודעת איך יהיה מחר. והאם מילה של ילד בן 3 וחצי גמור מעייפות היא ערובה למשהו ובכל זאת באהבה שופטים לזכות.
למחרת יובי לא ביקש לקנות - אבל אכל פנקייק של סבתא של מעיין. וביום שלמחרת בלינצ'ס של סבתא של איילת ואיתמר.
