על נועמון-פופון אשמה וכפות זכות

============= 15 ינואר ============

נועם הוא בריוש. כל כך רך נימוח ריחני משכר מנחם ממכר וגם מכביד ומעייף. מבטך הטוב מוצא אותי בחלל החדר ואתה מלווה אותי בעינייך הכחולות. מגיל ארבעה חודשים בערך אתה ממש אחד מהחבר'ה. מהסוג המשובח ביותר. מישהו שכיף להיות איתו כיף לחלוק איתו חוויות. מבסוטניק כזה. בעל יכולת התבוננות, לא ממהר לשפוט ואם כבר אז לכף זכות. אני מרימה אותך מהמיטה מנשנשת את כל כולך אמבטיית נשיקות שכזו ואתה מתמסר מתרפק נהנה מחייך כולך חיוך. אני מנקה לך את הקפלים. לפני כמה ימים ממש נראה שתפחת אפילו יותר באצבעות בירכיים. מין מתיחה שכזו כמו בבצק יפה של חלה.. היה איזה יום שהתהפכת במקרה, יש לומר, מבטן לגב. זרקת את ראשך כבד המשקל ושאר הגוף הסתובב בעקבותיו. וזהו. לא חזר על עצמו התעלול רק כעבור זמן מה. מיום ליום אתה מוצא עניין וסבלנות בשכיבה על הבטן ומרים ראשך היפיפה בגאון. יום אחד התחלת לצווח. לא מתוך כאב. מתוך גילוי פונקציה חדשה שאתה מסוגל לה. תוך יום יומיים ויסתת את המיומנות וחזרת לסורך השקט יותר. ואז זה קרה. שתי נקודות קטנות לבנבנות החלו מבצבצות בחניכיים ורדרדים. מזל שנוצרה סיטואציה שהולמת את כישורי הצריחה החדשים שלך. לילה אחד ממש הגעת עד אליי. חצית כקריעת ים סוף מהמיטונת עד אלי. גם זה עוד לא ממש חזר על עצמו. אבל הצווחות דווקא כן. אתה מתעורר משנתך בקול תרועה רמה ביותר, לא מותיר ספק- אני כאן ואני זקוק ליניקה של ארוחה/ יניקת נחמה / יניקת רק תרימי אותי תרגישי אותי שאני ארגיש אותך ואל תעזבי אותי בכלל כי ככה מדוייק לי עכשיו.

=============3 במארס ============

יומולדת זה גם זמן של חשבון נפש. אז היום אתה בן חצי שנה ואני עוד רגע בת 33 וזה זמן מעולה לאוורר רגשות אשם וכפות זכות. אז נתחיל עם כף זכות שיהיה עם מה לערבב. אני אמא שלך כלומר נשאתי אותך בתוכי וילדתי אותך וגידלתי אותך חצי שנה של ביחדנס. ווהוו! תוך כדי הייתי גם סטודנטית די מוצלחת יחסית לרפרטואר שלי כסטודנטית וגם בת זוג וגם אמא של יובלי שהוא כף בפני עצמו. אבל איכשהו כל הכפות האלו מייצרות גם לא מעט רגשות אשם. כי אני אמא שהיא גם סטודנטית ואני אמא שהיא גם אמא של עוד מישהו די מגניב, כלומר אני לא אמא רק שלך, כלומר משהו בטוטאליות שלי עבורך, נגזל. כל דבר הוא לעומת. לעומת טוב, לעומת אחר, לעומת רגוע יותר, לעומת בלונדיני עם עיניים כחולות אבל לעומת. אולי גם אני הייתי קצת לעומת? אבל אני בת וגנוש דוד שלך הוא בן ואילו אתה ויובלי ממש בנים. אבל למה אשמה? אשמה כי החצי שנה הזו עברה כל כך מהר. וגם היה לי כיף (כבר סיבה לאשמה) וגם הרווחתי חברות חדשות בחופשת לידה ממש כמו שמספרים. ומיסדנו מועדון ארוחת בוקר כולל גרנולה עם חמאה (!) רגע אבל גרנולה זה כבר עניין שקשור לכף .כף זכות. ועוד עם חמאה. התבלבלתי. אז למה אשמה?. אשמה כי היה לי נעים וכיף גם מעניין ומאתגר והסוף היה לחוץ לחוץ כי ככה אני כשאני סטודנטית וזאת הגרסה המרוככת עם החמאה ובכל זאת. ועם כל הכיף וההרמוניה - אתה נכנס לגן. רגשות אשם. אבל אני בוועד הורים. זה אפילו לא כפית זכות. אבל אני רוצה / צריכה זמן לעצמי, לשקם את הגוף כי בכל זאת שתי לידות של ענקים ועוד די מהירות הותירו סימני מתיחה וריפיון שרירים שהתרגול יפה להם, אבל מתי תרגול? כשתהיה בגן! בסביבה, שרואה אותך, ולא כמו אמא סטודנטית, שקועה במחשב ועד שלא תצרח "אמא זחלתי כמו לטאה איכשהו אחורה ואני נוגח ברצפה תרימי אותי כבר קיבינימט ותצמידי אותי לציצי שלך!". וכמה אפשר לסחוב אותך לאוניברסיטה? מוטב שתהיה בגן. אבל מי יחייך אליך? תינוקות חמודים יש בגן אבל הם לא מחייכים כל כך הרבה. אני מפחדת שתסגל הבעה חמורת סבר ותוותר על החיוך. רגשות אשם. כי מרוב שאני כל מיני, לקח לי לנצח לכתוב אודותיך ואתה כל הזמן גדל. רגשות אשם על כך שחדוות הגילוי של ילד ראשון התחלפה בהתרגשות מתונה יותר, התפעלות חרישית כזו ששמה לב אבל לא בהכרח מציתה זיקוקים על כל אבן דרך. אז תדע: שמתי לב כשתפסת את הג'ירפה בעגלה ומשכת שוב ושוב. שמתי לב כשהתפכת לראשונה ואת זה אפילו תיעדתי! אני שמה לב, באמת. ומתרגשת, המון. כף זכות. אבל לא תמיד מציינת מתעדת פוצחת במחול, רגשות אשם. רגשות אשם כי זה מה שאמא שמכניסה את התינוק לגן אולי אמורה להרגיש? כי היא (גוף שלישי!) דווקא גם מצפה להיות אדונית לזמן שלה - מחשב, קדרות, בישולים, חברות, פיפי - כשאני רוצה וכשמתאים לי. אבל אדונית באמת. לא אדונית עם רגשות אשם שאולי לא מתאים לסחוב אותך יום שלם בסלקל לסידורים בב"ש. מרוב רגשות אשם אתה נרדם רק בידיים ובהנקה, דבר שרק יקשה עליך להסתגל לגן. זה מין מעגל מרושע בו אני מקבעת את החשיבות הבלעדית שלי עבורך ויוצרת אצל שנינו תלות. אוף רגשות אשם. אז אולי כדאי שתהיה קצת בגן ונצלח את הגמילה אחד אחת מהשניה כדי שנוכל להתחבר מחדש? אני רוצה לזקוף לזכותי הרבה ממך אבל מרגישה שהגעת לעולם הזה די מגובש, באיזו אופטימיות שהרבה יותר מאפיינת את אבא שלך, כפרה עליו.

זוקפת לזכותי בכל זאת את 8+ הקילוגרמים האופטימיים האלו. יש משהו משחרר לדעת שאתה זה אתה ואתה לא לגמרי לגמרי תלוי בי כי אני רק אני. ויש לי גבול ומרחב מוגדר ומוגבל וגם סף גמישות מסויים בין הזכות לאשמה. אז דווקא נחמד שתהיה קצת אתה בזכות עצמך ואני בזכות עצמי וכשנפגש שוב ונתחבק נסדיר את הנשימה.