נקודת המפנה

נתחיל מהפנינים:

24.1.19

אחרי דיגדוגים ונישוקים: "בוא נצא ממלכודת האמא הזאת."

25.1.19

יובי: "כשאני גדול אני לא אהיה חייל כי זה מאוד מטופש להיות חייל." (גילוי נאות המשפט הזה הוצא מהקשרו אבל ככה הוא נשמע די טוב לדעתי).

30.1.19

"באיזו שעה תגיע הפיצה אני כבר רעב!"

"כל כך טעים לי הפיצה שאני לא יכול לעצור לשתות מים."

30.1.19

אמצע הלילה יובי מתעורר ואלון ניגש אליו:

אלון: "יובי, למה אתה לא שם את המוצץ?" יובי: "יש לו טעם של בטטה ואני לא אוהב בטטה"

זה לא ממש נקודת מפנה, יותר כמו היום הראשון של האביב ואחריו עוד איזו מערכת חורפית אחרי שכבר שלפנו מכנסיים קצרים שהמתינו הריון שלם+לידה+חורף ומיד חזרו לארון כי עוד לא באמת חם. רק בדיעבד ניתן לומר: "כן! אז החלה התפנית!". לפני הלידה המחשבה שאפשר להיות עם שני הילדים שלי ולענות על הצרכים של כולם ולהישאר בחיים כדי לספר, הייתה כל כך מופרכת שלולא הקושי הפיזי אולי מוטב היה להמשיך עם ההריון גם לחודש 10. אחרי שנועמון התעקש לצאת היו גם אבא וגם משפחה וגם אותן בייביסטריות לשעות ערב של אמבטיה ולאט לאט הוכשרה הקרקע לאותו חזון אחרית ימים. ובסוף ינואר זה כבר קרה. ליובלי עלה חום. הוא חולה. הוא חולה. לפני שמחשבות על מה יהיה ואיך יהיה מחר כשהילד שלי חולה מתעוררת בי מין התגייסות שהיא בדיוק הפוכה ומקבילה לאנרגיות שלו שצונחות ונוזלות. מכירים התחלות של מדיטציה: הרגישו איך הגוף שלכם כבד כבד - ככה יובי מתמגנט לרצפה. ולמחרת זה ברור הוא נשאר בבית וגם אני וגם נועם פה. טוב נו. קמנו בבוקר יובי מרגיש יותר טוב אבל משהו באנרגיות שלו השתנה הוא רגוע נינוח אפילו סבלני. מן מסטוליות שכזו. הוא שומר על חיוביות צחוקים וחיוניות בכל מה שקשור לשפה ומחשבות אבל בלי לרוץ לקפוץ הלוך חזור בלי צעקות. הוא נכון לחיבוק בכל עת כמו בערב אחרי האמבטיה אבל ככה יום שלם. אז כבר היה תענוג. כי ככה באמת אפשר לטפל בשנים. לטפל כל כך טוב כולל הכנת עוגיות שוקולדצ'יפס מושלמות ואכילת פיצה במשתלה והמתנה ארוכה מאוד מאוד לפיצה. אבל הכל בנחת בלי עצבים בלי ראבק תוך תזמון מושלם של השנ"צים של כולם. בערב החום עלה שוב. יובי שאל אותי אם יש עוגה שמורידה חום חשבתי על עוגות אחרות ואמרתי שאין כזו שמורידה חום אבל יש מיץ - מהלתי אקמולי בקצת מים והוא שתה הכל, הילד שלי שמפחד מתרופות ורופאים. אחר כך הלכנו לד"ר אמנון. יובי הביא איתו את הסטטוסקופ שלו מהבית שברגע האמת לא הביא הקלה אבל אז הד"ר שלף סוכריה ונתן גם אנטיביוטיקה ואישור לחזור לגן ביום ראשון. היום היה רביעי בערב.

יובי חזר לעצמו במלוא אונו אבל משהו בי השתנה משהו בו השתנה. שלא לדבר על נועמיקו שכל הזמן גדל, את זה אפשר לראות בזמן אמת. מאז, בערך, אנחנו כבר יכולים ויודעים להיות בשלושה. כבר אפשר לקבל את אבא בכיף וצהלה ולא כגלגל הצלה.