אני לא בוכה אבל עצוב לי בלב

כך יובלי לא נפרד מהמוצץ שלו.

לפני שנועם נולד לקחנו את יובלי לרופאת שיניים לראשונה. הוא היה אז בן 3 וקצת והיא המליצה להיפרד מהמוצץ. היה ברור לכולם כי זה לא עיתוי טוב רגע לפני כניסת נועמון פופון למשפחה. המחשבות ואירועי הפרידה נדחקו לתחתית סדרי העדיפויות. הזמן חלף. יום אחד, מתישהו בין אז לעכשיו, יובלי אמר שהוא רוצה לשלוח את מוצציו לילד שאין לו מוצץ. הם נכנסו לתוך כקופסא ומשם למעטפה ומשם לאוטו. אני הייתי סקפטית אבל יובלי יזם אז זרמנו. באותו יום הבית נוקה ובקריז של הערב כשאין מוצץ כי כולם נשלחו הרי לילד אחר, נמצא מוצץ נוסף שהיה מתחת לספה לפני הניקיון ועלה לפני השטח לשולחן הצביעה של יובלי בזכות הניקיון. בבת אחת ההיסטריה שכחה ויובי נרדם. זרע הפרידה מהמוצץ נשתל אצלנו אבל נופנף מיובלי כליל. ואז חשבנו שאולי בפורים זה זמן טוב וכשפורים הגיע חשבנו שאולי בפסח זה זמן טוב ופסח הגיע ויובלי אמר שהוא רוצה לערוך מסיבה ולהזמין את כלל ילדי הגן להיפרד מהמוצץ שלו. "נכין עוגה עם קמח, ביצים, מוצצים, סוכר.." אחרי המשפט הזה עיניו החלו לנצוץ ולחייך והוא פרץ בצחוק של מי שמבסוט מבדיחתו. אז תיאמתי עם נדיה הגננת וגם החלטנו ששוב נארוז את המוצצים ונשלח ושנביא לילדים ספרים שקיבלנו ואין לנו בהם צורך ונספר להם על הבית ונראה להם את עצי הפרי, שיטעמו מהשסק ושיתיידדו עם הפרפרים והחיפושיות ואת העוגה המרנו באבטיח כי בכל זאת נועם קם בלילה כל שעתיים ולחתוך אבטיח מהיר יותר ומהווה תחליף הולם לכל הדעות.

ואכן כך היה. והיה כיף ולקראת הסוף כשכל הגן עבר כנחיל דבורים זמזמניות לגן השעשועים שליד הבית יובלי התחיל לבכות שהוא דווקא לא רוצה להיפרד מהמוצץ ושהוא רוצה להישאר בבית. אני לא הרגשתי שיש בי את הכוחות להילחם על זה. שכל עניין הפרידה לא ממש הגיע ממנו ולא ממש מאיתנו ואף אחד לא מספיק רציני כדי שזה יקרה אז מה הטעם. יובלי גם היה גמור מעייפות כי יום קודם צעד בגבורה אמיתית עד עין עקב וחזרה הביתה 12 ק"מ עם עליות וירידות והמון סיפורים בעל-פה תוך שהוא סוחב את המים שלו וציוד הרחצה שלו. אמרתי לו שלא שווה לבכות בגלל זה. ושנחזור הביתה נכין אוכל והוא ילך לישון. יובלי הפסיק לבכות ואמר "אני לא בוכה אבל עצוב לי בלב". "למה?" שאלתי. "אני לא רוצה להיפרד מהמוצץ". אולי הציטוט המדוייק היה שכואב לו בלב. כך או כך התכווצה לי הבטן. חצי שעה אחר כך יובלי והמוצץ ישנו שינה עריבה במיטה שלהם ואני בשלי.

אחר הצהריים ליד הסופר, אמא של זוהר תהתה מה נעשה בתחום המוצצים. כל ילדי הגן שנפרדו מהמוצץ לאחרונה לא באמת נפרדו מהמוצץ. אולי שיח אחיד עם הגננת על תהליכי פרידה.

האם יובלי צריך ללמוד לשאת את ולהתמודד עם כאב ועצבות הלב. לדעת שנהיה שם בשבילו גם כשעצוב וגם כשכואב. והעצב והכאב גדולים ככל שיהיו הם דינאמיים משתנים מתהפכים משנים צורה, לעיתים מתפוגגים, לעיתים חוזרים.

מה אני יודעת על פרידות וכאב. מטוסים ממריאים ונוחתים מעלינו. אלון בבית. אני מרגישה אשמה שאני זוכה מההפקר - גם אין לימודים וגם אין מילואים (עדין). שרבי אביב שמלווים את ימי הזיכרון מזכירים למי ששכח שהגיע הזמן לקצת מחנק בגרון אם לא מאבק אז מדמעות, סיבות לא חסר: פחד, געגוע, ייאוש. הזכרונות שלי הם כבר זכרונות של זיכרון כמו מסטיק חסר טעם שנלעס ונלעס וכבר כואב בלסת. המון זמן לא לעסתי מסטיק. המון זמן לא קיבלתי חיבוק מאבא שלי. וואלה אין לי מושג בפרידות. עצבות וכאב הלב הם בהחלט לא משהו. ראוי לבכות אותם החוצה. ואז לאכול משהו. עדיף פחמימה. או לשתות שייק. בכל זאת שרב בחוץ.

ועוד אנקדוטה - אני כותבת את המילים הללו בזמן שיובי ואלון אצל אותה רופאת שיניים כי אני מפחדת מרופאי שיניים ולא רוצה להעביר ליובי את הפחד שלי. אולי בגלל זה כואב לי בלסת. עוד סיבה לשייק, לא צריך ללעוס.