מתגלגלים וגדלים

אלון יובי נועמון בפארק הקראוונים סמוך לאגם קטן מדליקים מדורה ולא צולים מרשמלו כי הוא בתוך האוטו שחונה מולי. אני יושבת בפיצריה בעיירה היפית מאוד נעימה. בחלונות הראווה בגדים ושאר טקסטיל בצהוב אוכר, הדלתות נעולות והתאורה הפנימית כבויה ושמש נמוכה צפון (!) - מערבית של אחר צהריים מזהיבה את שולי הבגדים. בערך מקו הביקיני של בובות הראווה ומטה מואר ולמעלה ממנו מוצל. לאחרונה יובי גילה את הצל שלו: "אותו צל נשאר לי תמיד או שכל פעם זה צל חדש?" הוא מנסה לברוח ממנו לא פעם ומתעצבן כשהוא מגלה כי הצל עוקב אחריו. אני מציעה לו להסתתר בצל שלי. לפני כשבוע ציירנו את הצל על החוף שישנו על ידו. צל של גיבור-על הגיח מיובי.

לפני חצי שעה חזרנו מרכיבה נחמדה על אופניים תפורה למידותיו של היבנוק מבחינת אורך ושיפוע ותפורה למידותיו של נועמון מבחינת תזמון השנ"צים (אחד בכל כיוון של הנסיעה). אלון מתזמן את השינה של נועמון. הם הגיעו לסינכרון מושלם כמעט בנושא לא כולל התערבויות כח עליון, כלומר התערבויות לא צפויות של יובי. בכל אופן. אני בפיצרייה די מאכזבת יחסית לפוטנציאל וגוש גבינה החליק לי בגרון לצלילי מוזיקת צ'יל אאוט. כל הטוב הזה - להתפנק בשקט על בירה במסעדה גם אם בינונית, מתאפשר בזכות אלון שאתמול הגדיל לעשות ושלח אותי בהפתעה למסאז' מפנק באחד ממרכזי הספא פה. פגשתי את ננסי מתאילנד, יש לה שיער מחומצן. היא גרה במלבורן כבר 6 שנים עם חבר שלה ומקווה להביא לפה את המשפחה שלה. יותר מזה אני לא יודעת כי צללתי למגע ידיה.

ככה נראה טיול משפחתי ארוך כשהבן זוג שלך זה אלון. "אין לתאר" (מונח שגור שהגיע מאורטל יקירתנו מביה"ס מרח"ב) אבל אנסה בכל זאת כי זה הכיף שלי. אני בעיקר חושבת אחורה או הצידה. לפעמים חולמת או חוששת קדימה אבל אלון חושב קדימה. כשהוא עסוק בטלפון הוא בעצם קורא בודק ומתכנן לאיזה שמורה ולאיזה פארק קראוונים נמשיך. הוא יודע בדיוק איזה בית קפה למצוא לנו כך שהעיינים שלי ינצצו. הוא טוען שהמקומות האלו מוצאים אותנו. "בחרת מאפה טעים" יובניק על שבלול שקדים צימוקים עתיר חמאה שנזלל היום.

אני לא מסוגלת לסחוב את הנועמון שלי. לא מסוגלת יותר מעשרים דקות במנשא או עשר דקות בידיים ואלון שם. תמיד. מדהים. סטארט אפ. אין לתאר.

אני רואה בעצמי בחורה בעלת תושייה ונהנית לנסות לתקן להתמודד בעצמי עם עניינים טכניים כאלו ואחרים אבל גם שמחה וששה לבקש עזרה במיוחד מאוסטרלים בקמפינג שזה הכיף שלהם. פה אלון מחזק את שריר התושייה שלי (בניגוד לשרירי רצפת האגן שהתייאשתי מהם) ואני מקווה לחזק את שריר בקשת העזרה שלו. אני נחשפת לצדדים שלי גם דרך התבוננות ביובי, בחינני ובמה שפחות. יובי לא פעם מתעצל לבצע פעולות כה פשוטות ושגרתיותהחל מלנעול נעלים ועד לחדד עיפרון. אני יודעת שבתכל'ס גיל ארבע או לא - זה ממש ממני. אבל בטוחה שבהמשך תהיה לו יכולת להתבונן על זה, להתבונן על המאבקים שלי להשתנות בשבילי ובשביל אלון להפוך לאדם קצת פחות מבולגן ולשאוף להיות יותר כמו אבא. עוד סיבה שאלון מעורר השראה היא באופן שבו הוא נהנה או לפחות לא סובל ומקטר מפעולות כמו עריכת קניות (אפילו עם יובי) הוא כל כך טוב בזה. פעם אחת נסעתי לסופר לקנייה תקופתית. רק לבחור חלב בסופר זה סיוט. מקרר עצום כל כך הרבה סוגים וכל הרבה אינפורמציה הגיונית בסך הכל -אורגני, במרעה, מפוסטר, מחיר למשקל או ליחידה, ארץ ייצור של חומרי הגלם של המוצר ושל הבעלים של החברה. כל אלו מפזרים אותי לכל עבר משיאירים עינייםחלולות לרצד בין הניאונים ולמשהו בי נשבר כשאני מכלה שעברו 40 דקות ועוד אין לי קרטון ביצים בעגלה. לא עושה את זה יותר. סבלתי וקניתי פחות פינוקים מאשר אלון. הוא שיטתי מסודר ממוקד ומבסוט. כשזה מגיע למאפיות אני קונה יותר זה בטוח, נכנסת להביא לחמניה לנועמון ויוצאת עם מאפה ותבשיל עבורו, לחמניה ליובניק, מקל בצק עם גבינה לאלון ולחם שיפון אחד שיהיה. חוסר המיקוד שלי בזמן שהות במאפייה מהווה יתרון דווקא.

אלון מפעים אותי באופן שבו הוא מאתגר את יובי מאמין בו בכל ליבו ולא מפחד. אלון לא מפחד ולא מוותר לעצמו וגם יש לו סבלנות. זה בא לידי ביטוי בכל דבר כמעט. לחוד חידה - הוא שואל משהו שיאתגר את יובי כי זה לא מפחיד לנסות. זה לא מפחיד לטעות. גם כשיוצאים לרכיבה באופניים. השביל בכלל לא מותאם לאופניים בטח לא ליובי. טוב נו. יצאנו נתמודד. ואחרי קצת קיטורים ועליה ובוץ וירידה תלולה עם אבנים וגם צרה וגובלת במי האגם אני מגלגלת לעצמי עיניים ותוהה למה לא שאלנו קודם והנה השביל מתרחב ונחמד לכולם ויובי מתמודד ורוכב את הכל. כמה ימים אחר כך אלון חיפש שביל למידותיו המדויקות של יובי כאמור כדי לייצר חוויה נינוחה, אבל אם כבר נכנסנו למצב לא מוותרים בקלות ואפילו נהנים אם אפשר. הוא לא מפחד מלילה של בכי של נועמון. הוא גם לא מפחד מהבכי שלי ומהפחד שלי. מזל.

רציתי לכתוב על טיול משפחתי ארוך. בטיול כזה הסביבה משתנה תדיר וגם הילדים גדלים ומשתנים כך שכדאי שאחד מהאנשים במשפחה יהיה אלון למען היציבות האנושית. לאחר שסידרנו את העניין הזה (כשהכרנו לפני 11 שנה) כדאי לדאוג ליציבות במרחב בתוך מסע ממושך ומשתנה על פני הגלובוס. למשך חודש את היציבות הזו סיפקה הדירה במלבורן עליה כתבתי קודם. באחד הימים גיגלנו ומצאנו סוכנות שמוכרת קראוונים יד שניה. נסענו באוטובוס והגענו להאנגר שלהם. קיבלנו הסבר מפורט על כל מיני סוגים של קראוונים. בחרנו אחד. חזרנו הביתה ידענו שאפשר לחפש עוד סכנויות או לקנות מאנשים פרטיים, להתמקח עוד, להתלבט אבל חבל על האנרגיה והזמן. שנינו יודעים שכבר בחרנו ושיהיה לנו נהדר בבחירה שלנו כי ככה נחליט. קיבלנו הנחיות והמלצה לרכב שיתאים. זה היה קצת יותר מורכב מבחינת התהליך אבל לא בהרבה, בסוף הרכב הראשון שראינו הוא הרכב שקנינו. אנחנו נודדים מגיעים למקומות יפים מחסירי פעימה או מרגיעי נשימה יותר או פחות ובסוף היום ישנים באותן מיטות מוציאים ומכניסים חפצים לאותן מגירות. זה עושה את כל ההבדל. יש תפעול ומנהלות בנסיעה עם קראוון אבל הם הרבה יותר נחמדים מלסחוב מזוודות ולהבין איך להתנהל במרחב חדש בכל פעם. בסוכנות הנפלאה שממנה רכשנו את הקראוון התאימו לנו את "הסלון" שיהפוך למיטה ליובי ולול לנועמון. וגם התקינו לנו מנשא לאופניים לבקשתנו וציידו אותנו בשני בקבוקי יין. אז עוד לפני שנדבר בכלל על אוסטרליה - בקראוון הזה ובטיול הזה מגדלים ילדים. שלא לומר תינוק. זה לא מסע תרמילאים לחקר עצמי או לניקוי ראש משירות צבאי או כי ככה עושים. עכשיו גם מטיילים וגם מגדלים ילדים ונמצאים ביחד והגיע הזמן שנועמון יפסיק לינוק בלילה. די. כבר הורדנו לשתי הנקות לפני שנסענו והוא למד להירדם לבד והיה ברור שתהיה ריגרסיה רבתי סביב הנסיעה אבל הנה לפנינו כ 3 חודשים באותה המיטה, אז מה אם המיטה הזאת היא ספה של קראוון. זה קרה. נועמון מצויד באבא שלא מפחד ולא מוותר ואני בזוג אטמי אוזניים והתשה של כשנה. הלילה הראשון היה קשה. לי מאוד ולנועמון גם ואלון הוא גיבור כידוע אז אני לא יודעת כמה מאחד עד עשר. הלילה השני היה משמעותית טוב יותר ואחריו טוב יותר ויותר. מאז עברו שלושה שבועות ואני מודרת לחלוטין מתהליכי ההירדמות והשינה של נועמון וישנה לילות שלמים. דוגרי תענוג. עכשיו צומחות לו שיניים 13-16. ממרומי הכתרים והעקירות ששילמתי עליהן גם בדמעות זה בהחלט איבר מוזר ומעורר ייסורים לאורך כל חייו של האדם ללא כל ספק. נועמון מסכנון מלא רוק ומחפש במה להרגיע את החייך. יש לו אימהיטיס מתקדם ככה זה כשהגמילה היא חד צדדית. הוא שמח לינוק כל הזמן בלי קשר לכמות האוכל הנורמאלי שהוא אוכל. כשהוא על אבא במנשא ואני מתרחקת ממנו או מתקרבת אליו הוא מושיט את כל גופו אלי. זה ממלא ומעצים ומתיש ומרוקן בו זמנית. מדהים כמה התינוקניק הזה התפתח בחודשיים וחצי האחרונים. הוא מחפש ומתרגש מחיות - כלבים ציפורים קואלות קנגרויים פרות אמו טווסים תוכיים. בעלי הכנף בכל גודל זוכים לקריאה נרגשת. זה לא ממש ציף ציף אבל זה מובהק וחמוד מאוד. לוקח זמן לרכוש שפה ובכל זאת צריך לתקשר בינתיים מה שיוצר גוונים רבים של בכי. מחאה קלה, מחאה רמה רטינה קלה, בכי של פינוק שונה מזה של כאב מבכי של עלבון או של פחד. גם צחוק מבדיחה וצחוק של דגדוג שונים הם ויש גם צחוק ששמור ליובי, כזה שמבקש להתניע משחק משותף של השתוללות. בסוף אחד או שניים בוכים.

רציתי לכתוב על טיול משפחתי ארוך וכתבתי באריכות על משפחתי. וכבר די מזמן. בקרוב עוד כמה שנכתבו כבר ומחכים שאתפנה לפרסמם. בכל זאת עסוקים פה בטיול.