יום המוצצולדת הגדול
ערב ראש השנה. אלון הכין שקשוקה וגם יש לנו רימון. בעבר, כבר יצא לי לברך את עצמי בחג זה וביומולדת, בדרך כלל, בברכת "שימשיך כך" וכו' אבל הפעם, בראש השנה הזה, זה באמת מוזר. באמת באמת חוץ מלצבוט את עצמי ולהיווכח שמדובר במציאות אין לי מה להוסיף. טפו. אני בחיק החבורה שלי. אנחנו בתוך הקראוון שלנו ואיכשהו הוא לא קטן לנו מדי והוא מצליח להכיל את כל האהבה שיש לנו אחד אל השנייה אל השלישי ואל הרביעי. ובכלל אנחנו ארבעה. זה די מדהים. טפו.
ליובי יש שתי משימות לשנה הזו. אנחנו דנים בהן יחד. אחת מהן היא להיפרד מהמוצץ. אנחנו מתארים לו איזה יום חגיגי זה יהיה, כמה ממתקים הוא יקבל כדי להתגבר: סרטים, משחקים יום שלם של פינוקים. יובלי גמור מעייפות וזה די מלחיץ אותו ובד בבד מסקרן -מפתה.
חמש וחצי יובי קם עם פיפי. כנראה שזה יותר הלחיץ.. ומיד גם הכריז שהיום הוא רוצה להיפרד מהמוצץ. אוקיי. אני מתחילה בחרדה האוטומטית: "כבר?" מתעשתת מהר ומחליפה ל"כמובן!". היה לנו אחלה בוקר וכשאלון קם ושמע שהיום זה היום הוא הבריק ומיתג את זה - "מוצצולדת". תוך שהוא משמיע לו את שיר האירווויזיון הישראלי לשנת כלשהו של להקת איך קראו להם? עדן? אחד הלהיטים. יובי מתרגש. נועמון חוזר לישון ואנחנו מארגנים את הקראוון ליציאה מאתר הקמפינג שבו התמקמנו בפיליפ איילנד לכיוון שמורת Wilsons prom.
רגע לפני היציאה לדרך צולם הסרטון ההיסטורי.
נסענו כ-500 מטר והגענו למסעדת וופלים מושלמת שכאילו נוסדה למטרה זו. כולל נר להשלמת אלמנט המוצצולדת ("איך הם יודעים שיש לי מוצצולדת?") ולגו לילדים שקשה להם להמתין לאוכל. התרגשנו, זללנו ויצאנו לדרך בשנית גילינו שאת הטלפון של אלון שכחתי בדשא בנקודה ממנה צולם הסרטון המכונן (זו הפעם השנייה שהוא אובד לנו. אחרי השלישית יירכש אחד חדש). אספנו את הטלפון. יצאנו לדרך שוב.
עצרנו רגע לפני היציאה מהאי למבט נוסף על האוקיינוס מפיליפ איילנד. אלון מתיישב, נועמון עליו ואני לידם על החול, מביטים ביובי שרץ לגעת במים. הוא פחדן כמוני בדרך כלל. מגיע גל מפיל אותו על הטוסיק ונסוג. אנחנו מחכים שניה או שתיים ויובי לא מצליח להתרומם לבד מישיבה ונמשך אחורה. אני רצה אליו זורקת את המצלמה החדשה הצידה (מסתבר לתוך המים) מרימה אותו החוצה. אדרנלין של פחד מוות מאפשר לי להרים את עשרים ומשהו הקילוגרמים המבוהלים שהם יובי והבגדים הרטובים ומלאי החול. אני מפשיטה אותו ומלבישה בסוודר שלי שנשאר יבש. זה לא היה עמוק אבל בהחלט חזק ועוצמתי. שיעור ראשון באוקיינוס. "אני לא רוצה שלאף ילד יקרה מה שקרה לי."
חזרנו לאוטו ולקארוון. החלפנו בגדים ונעלים. יצאנו לדך שוב. אני יושבת עם הילדים מאחור קצת סיפורים קצת משחקים קצת צחוקים בשלב מסויים נועמון מתעייף אבל לא מוכן / מצליח להרפות ולהירדם. הבכי מתגבר. אני כבר לא מוכנה להניק ברכינה תוך כדי נסיעה, זה גם ככה היה הרגל די דבילי ושובר את הגב. אלון פנה לכביש צדדי וחיפש מקום לעצור בלי לחסום וכך שאפשר יהיה להסתובב. ממרום מושבי האחורי ותוך כדי הצרחות של מיקו אני "מייעצת" שפה צר מדי ולא כדאי אלון ממשיך עוד קצת ויורד לדשא בשולי הכביש כדי סובב את האוטו והקראוון הדשא צומח על בוץ מהסוג הכיפי ביותר. האוטו המגניב שלנו מתחפר והקראוון קצת בעקבותיו. טוב נו. היה ברור שמתישהו זה יקרה. אני מניקה את נועמון ומרדימה אותו. אלון מתחיל לנסות לחלץ את האוטו. יובי נכנס לזמן מחשבות שלו עם עצמו. עיתוי מדהים. נועמון ישן בעגלה אני מתפנה לעזור. אלון מנתק את הקראוון לחלץ אותו קודם. אני מוצאת קרשים אלון מביא אותם. אלון מרים את האוטו עם הג'ק כדי שנצליח לחפור, אני חופרת ונהנת ממגע הבוץ ומאורים-כדוריים. אלון דוחף את הקרשים. מנסים לזוז. לא הולך משפרים חופרים עוד. לא הולך. מנפנפים למישהו לטנדר שעובר בדרך. מארק עוצר. וגם יש לו וו גרירה. מחפשים את הטבעת הייעודית לכך. יש. אני מתכופפת משחילה ומבריגה. אלון אמר שבשלב זה מארק בחן לי את הטוסיק. אוקיי. האוטו חולץ. עכשיו לקראוון. מארק מכוון את אלון ברוורס באלגנטיות מופתית בלי מילים עם תנועות ידיים קצובות ומינוריות. אני מאוד מתפעלת ובוחנת את הטוסיק שלו גם באותה הזדמנות. מנסים לחבר את הקראוון לאוטו והנורא מכל קרה - הרגל של הקראוון התנתקה לי מהיד או משהו והקראוון קרס. עם הג'ק של האוטו שלנו ושל מארק אנחנו מצליחים להרים את הקראוון. מתחברים. שוב מחברים את כל העניין לטנדר של ג'ק. שלוש ארבע. האוטו והקראוון מחולצים מהבוץ. נועמון מתעורר ויובי איבד סבלנות. הכל בבת אחת. יוצאים לדרך שוב.
כבר רעבים ועייפים. זמן המנוחה שלנו התחלף בהרפתקת חילוץ וכל זה בתוך המוצצולדת. אלון מצא עיירה עם חנות צעצועים. יובי בחר לגו משאית עם נגרר ומסוק אחרי התלבטויות רבות. איכשהו אנחנו תמיד רעבים בשעה ארבע רגע אחרי שבתי הקפה נסגרים ורגע לפני שהמסעדות של ארוחת הערב נפתחות. יובי מקבל פיצה מקפיצה. אנחנו מוצאים כל מיני מאפים מוזרים מאוד אבל זה עושה את העבודה.
ממשיכים בדרך. מגיעים לפארק הקראוונים של Yanakie כמה קילומטרים לפני אחת השמורות היפות של מדינת ויקטוריה - Wilsons Prom. השמורה נמצאת על לשון יבשתית שמייצרת לגונה שקטה ושלווה, אנחנו ישנים 30 מטר מהחוף ובמרחק משתנה מהמים. הגאות השפל משחקים פה תופסת וסרטנים קטנטנים חופרים את ביתם על תפר הזמן בין יום לים.
יובי משחק בגן השעשועים שנמצא 30 מטר מאיתנו לכיוון השני. אני מנסה לכוון את אלון כמו מארק, מכווצת את הטוסיק. הכל במקום. הקראוון שוב כמו בית ערוך לשינה. הולכים לישון. אלון מרדים את נועמון, יובי ואני מרכיבים את הלגו החדש. משאית עם נגרר. אחר כך אלון מרכיב איתו את המסוק. יובי נכנס למיטה שלו כמו בכל לילה. הוא גמור מעייפות. קצת מיבב. לא ממש בוכה. "אהובי אני שמה סדין על המיטה שלי ושל אבא ובאה ללטף אותך". כאני מסיימת הוא כבר ישן. בלי מוצץ. שינה טובה. שנה טובה.
מוקדש למשה ואורנה שבאו עד לקצה העולם וחוו איתנו כמה יובי גדל, עוצמות של אוקיינוס והרפתקאות מפוקפקות בדרכים. אוהבים אתכם ומתגעגעים.
