לכתוב את הנוף

אני לא יודעת לכתוב נוף אבל אני מרגישה שהוא חמק לי. צילמתי אותו. התאורה לא מחמיאה לו בצילום כמו במראה העיניים. גם הזיכרון עכשיו כמה ימים אחרי, הוא כמו התאורה, שינה אותו. ברר את הפוקוס. מה הופך אותי לנוכחת בנוף הזה? מה זה משנה אם הייתי שם או לא? כי הרי בתוך שנה אני לא אזכור איך המקטע המסוים הזה, ביער הזה, היה שונה מאחר. אני אולי אזכור ששם חשבתי על זה, פה פחדתי מזה, שם התגעגעתי לזה ואז מראה כזה או אחר הוציא אותי מהראש שלי והחזיר אותי ליער שאני פוסעת בו. איפשר לי להיות אחרת. אבל התאורה, הקומפוזיציה, והיד המהירה של אלון על סל האשפה במצלמה מחקו את התיעוד הלא מדויק של מצלמה. ובכל זאת אני רוצה שיישאר לי משהו מהרגע ההוא גם לאחרי. כי אם הייתי מסתכלת בתמונה אולי זה היה מחייה ניצוץ של זיכרון. אז כמה מילים של נוף.

עצי אקליפטוס גבוה ועוד כל מיני ירוקים מנצנצים בשמש שיוצאת ונעלמת מבעד לעננים גבוהים. משונצים חלקים מפוצלים ארוכים רחבים קטנטנים כל מיני. היער יער גשם שכזה לא צפוף מאוד אבל ירוק ובו עצים עתיקים שנפלו. ועליהם עולם שלם גדל. מערכות שורשים עצומות מורמות מעל לאדמה גבוהות בהרבה ממני ולחלקן אפשר להיכנס להריח איך גזע עץ הופך לאדמה. לצורך בניית השביל ניסרו חלק מהגזעים שנפלו וכך הטבעות נחשפות כמו מחשוף סלע בכביש החושף היסטוריה וסיפור גיאולוגי כך ליבת העץ פרוסה לראווה מספרת על בצורת ועל שנה טובה. האם לעצור ולבחון כמה עבות או דקיקות הטבעות? האם העץ היה מאושר ב200 שנות חייו פה בטזמניה? שפר מזלו לצמוח בשמורת טבע דווקא. מי גר בו עכשיו? כמה נעים למרבד הטחב והמטפסים שיש להם כזה מצע איתן ומוגבה להיאחז בו. פה ושם יש גם גזעים שרופים. כל יער צריך שריפה טובה כדי להתחדש ומי שלא שרד הפך לפסל מתכלה מרהיב בעוצמתו. ניצבים שחורים אפורים עם חלונות אובליים ליער הירוק שמאחוריהם. מין משחק כזה בין עבר לעתיד לעבר. וכמו ציור של מאטיס חייבים שחור להדגיש את שאר הפלטה - ירוק. עברית שפה דלה מדי בכדי להכיל את שפע הגוונים של ירוק ואפור וכסוף וחום והמשחקים ביניהם.

מישהו החליט לבנות מדרגות באמצע היער. ת'כלס שטות. הרבה יותר קל לעלות בשביל ולא במדרגות. אבל לפחות הכינו כמה וכמה ספסלים בדרך לא יודעת אם הם נוחים העדפתי פשוט לעלות עד הסוף. 273 המדרגות (זה הרבה יותר מ-64 המדרגות ברמב"ן 10 שהפכו בשבילי לאומדן של עליה במדרגות אחרי שני עשורים של עליה וירידה). בסוף העלייה מקטע יער שנשרף לא מזמן. אקליפטוסים תמירים גזעם שרוף וחופתם ירוקה אפורה מעידה - אנחנו השורדים הגדולים. מתחתיהם עד גובה הכתפיים העצים המצחיקים עם העלווה המסולסלת כלפי פנים. עצים שפגשנו לראשונה בתאילנד ומבשרים "פה זה יער גשם". לצד השביל רחש הקפיץ אותי. רב חומט כמו שפגשנו כמה פעמים בגראמפיאנס אבל אחר יותר צבעוני קצת צהוב קצת ירוק פתאום הוא נראה לי גדול יותר. לפי הקפיצה שקפצתי כנראה לא הייתי בכאן ועכשיו במיוחד.

יום אחר אותה שמורה, הרבה יותר קר וגם עלינו עם האוטו למעלה לחלק ה"אלפיני" כך האוסטרלים מכנים כל מה שמתקרב ל1000 מטר גובה. אני לא זוכרת מה ייחד את החלק הראשון. וואלה לא זוכרת. אדון עם עצמי אם זה משנה משהו אחר כך. עלינו למעלה לפסגה עטופים יפה יפה. נוף מטורף אגמים גבוהים רכס משונן ללקק את האצבעות. לו רק היו עוד 5-7 מעלות וגם עוד שעתיים איזה טיול היה הולך פה אבל...

Mount field

והנה אחרי עשב שגדל מתחת לשלג וקפא וסלעים חשופים לרוחות לעננים ולנוף, אנחנו משנים כיוון, מתפתלים עם השביל מתחילים להנמיך קצת כך שהרוח נבלמת קלות ואקליפטוסים מסוג אחר שנקראים אקליפטוסי שלג מופיעים. אותו גזע צבעוני כל כך ומגוון כל כך רק הפעם במקום לעמוד ישר כפלס וזקוף כזקיף וכו' וכו' של מטפורות ישרות, הוא מסתלסל מתקפל מתכרבל למול הרוחות האלפיניות שיש פה. בין סלעי ענק. כאילו מכריז כך או כך אני כאן. "חברים! מסתבר שאתם באוסטרליה גם אם בא לכם להרגיש אירופה או הימליה" (שאול מתוך הכרזותיו של יובי: "חברים! מסתבר ש..."). ובהליכת היערות למעלה ופחות למעלה זה נהיה מובן וברור יותר ויותר למה האבוריג'ינים ושאר ילידי הארץ הזאת בחרו בצבעים שהם בחרו. האומנות שלהם לא פיגורטיבית - לפחות זו שראיתי במוזאון או שניים במלבורן, אך מחוברת היטב לשורשי העצים והאדמה שלהם על ידי הצבעוניות שיוצרת דפוסים שחוזרים על עצמם המצויירים, איך לא, על קליפות גזע עץ.

המשכנו לרדת כמעט חזרנו לאוטו והנה יער ד"ר סוס - קטע קצרצר ומפתיע של פלג מים שמוביל מאגמון אחד בגובה 1000 ומשהו לאגמון שלידו באותו הגובה מינוס קצת כי בכל זאת צריך שיפוע. אלו עצים מצחיקים מאוד מין דקלים אבל לא דקלים עם עלים קשיחים ארוכים כמו מזרקה קבועה שמנגוצים חייכנים כאלו. המונים. בכל מיני כיוונים מלאי הומור עצמי כי כשאתה כל כך מגוחך אז כדאי שתהיה מודע לזה ועם הרבה טקס בישבן כי בכל זאת תצמחו אתם בגובה-1000 ומשהו מטר מעל פני האוקיינוס בפיסת אדמה הכי דרומית לפני אנטרטיקה. בהצלחה.

והאם זה משנה? האם זה משנה שיש תמונות או שכתבתי כמיטב יכולתי כעת את הנוף. האם לנוף זה משנה? האם זה ישנה לי בעוד שנה או עשור? האם אני מתבוננת בנוף כדי לזכור אותו או כדי להיות בתוכו ולא במחשבות שלי בזמן שאני פוסעת בו? לפעמים זה קשה להיות בנוף תוך כדי שאני מספרת או מקשיבה לסיפורים של יובי שמבחינתו הדרך היא אמצעי לסיפורים. במקרה הטוב ביותר הדרך היא אמצעי לקבלת "פינוקי גיבורים" כמו ליקלוקי נוטלה ומרשמלו ובמקרה המושלם הדרך מובילה לשלג (טכנית - שלג שקפא אבל מבחינתו זה שלג וכל עוד אפשר לא נעמיד אותו על דקויות אלו). וכשיובי רץ ליד אלון ומקשיב לסיפוריו אני מאחור. עוצרת לצלם. תופסת מרחק כדי שנועמון לא יראה אותי וישתוקק לצאת מהמנשא. ושלושת הבנים הכל כך דומים וכל כך אהובים מתרחקים ממני במורד השביל. ואני מניחה להם. לפחות מנסה. מתמסרת לצורך שלי להיות עם עצמי ועם העצים. לפחות מנסה.

Bruny island

כתבתי את המילים האלו לפני כחודש ואני לא יכולה לסיים את הרשימה הזו בלי לכאוב את השרפות חסרות המנוח, חסרות התקדים שאוסטרליה חווה כעת. לפני כמה ימים רצינו לחצות רכס אחר בויקטוריה להגיע לאוקיינוס - אחרי שעה ומשהו של נסיעה ריח עשן מדורה חדר את מזגן המכונית. אחרי שעתיים ניידת משטרה סובבה אותנו על עקבותינו ואנחנו ברי מזל לבחור נתיב פתוח ובטוח. השריפות הגיעו גם למדינת ויקטוריה. האויר אביך סמיך לא צריך מכשירי ניטור נוספים על אף סטנדרטי להבין שאפילו לנשום את זה ממרחק לכאורה בטוח זה אסון. זה לא השחור של מאטיס אפילו לא של גויה. הפייסבוק שלי עמוס תמונות של קואלות פצועות, קנגרויים אבודים והם הפנים המבוהלות של מאות אלפי עצים ובעלי חיים שנכבו שאפו עשן או ניצלו לפחם בתופת המשתוללת הזו.