מיקמיק, מיקו, נועמון, פונפון

ינואר, מיקו בן שנה וארבעה חודשים וזה זמן נהדר לתמונת מצב של הפונפון היפיוף והמתוק הזה.

הרגלים מגונים תחילה - ללעוס תפוח, זה בסדר גמור - אבל לאגור את ביסוני התפוח בפה בלי לבלוע?! הגזמת נועמון. אמנם הוא לא מצונן ודרכי הנשימה שלו פנויות, אבל הוא יכול להיות כך פרק זמן ממושך עם פה סגור ומלא בנגיסות תפוח. אם מצחיקים אותו הוא לא עומד בזה ומחייך בפה פעור חושף את השלל. אם נקרה לדרכו משהו מזמין יותר, בלי להתבלבל הוא פולט החוצה ביריקה רפה אך נחושה את כל התכולה, כדי לפנות מקום לדבר הבא. חשבתי שאולי זו הקליפה, אבל גם תפוח-של-מפונקים-שנקלף-מקליפתו זוכה לאותו יחס. לעומת זאת, קוביות תפוח שבושלו בדייסה ועורבבו עם קינמון ודבש נבלעות בחדווה בדרך כלל ואם זו הדייסה של יובי אז בכלל.

הוא נגמל ממשיכה בשיער ונשיכות לעת עתה ואין לי עוד הרגל מגונה ברשימה אז נעבור לגינונים וחדוות.

מיקו מאוד אוהב להתיישב על כסא, עדיף כורסא כמו גדול. הוא עוד יותר אוהב לדחוק את יובי מכסא או כורסא. אם אין כזה אז לשבת על אבא או אמא זה גם פתרון. וכשהוא כבר ישוב יש לו פרצוף מבסוט מרוצה מעצמו שאומר ״זה בדיוק מה שרציתי״ אליו מתלוות טפיחות קלות של הידיים על הברכיים. טקס ניצחון שכזה.

מיקו מאוד אוהב חיות וביניהן חיות המשק. ממרום מושבו בכסא התינוק המוגבה באוטו המוגבה אפשר לראות אותן במרחבים הפסטורליים של אוסטרליה - כבשים, פרות, סוסים, אלפקות, תרנגולות, ברווזים - לא משק אבל חיות, טרקטורים - לא חיות אבל משק. וכשהן לא שם אז יש לו ספרון עם כל החבר'ה כולל ארנבת ותרנגול הודו.

רגע לפני שעברנו לטזמניה ישנו בדירונות די מגעילה אבל שם התרחש הפלא: רצף של שלושה צעדים אמיצים. כשבועיים אחר כך נסענו לאגמים מרהיבים Pedder ו-Gordon שנוצרו מנהרות סכורים וישנו בדירונת במקום שיורדים בו שלשת אלפים מילימטר גשם בשנה. עם חימום ושטיח מקיר לקיר היו אלו ימים מושלמים להמשיך את האימון. 4 ימים אחרי על דשא יבש וקצת אספלט לידו הגיעה פריצת הדרך , 10, 11, 12, ועשרים צעדים. ושוב ושוב ושוב. למחרת היה קצת קשה להמשיך להתאמן כי אבא ואמא ויובי טיפסו 500 מטר להר Wellington הלכנו על קו הרכס המקווקו בבולדרים שוברי רגלים וירדנו את אותו הגובה כ-8 קילומטרים של טיול גיבורים אמיתי. יובי, אין ספק ביסס את ההליכה שלו. אשוב להולך הקטן - אין ספק שזה מרגש מאוד מאוד לחוות ולראות אותו פורץ לו בדרכו.

מיקו פלרטטן לא קטן, טוב זה די ברור כבר תקופה אבל זה חזק ממנו. הוא מחייך לכל עובר ושב ובעיקר עוברות ושבות. לפעמים חיוך מתמסר לפעמים חיוך קטן מבוייש לפעמים, תוך כדי יניקה, למי שנמצאת מאחורי גבי. אני רואה את החיוך בשפתיים והן רואות את החיוך בעיניים.

מיקמיק סיגל ופיתח את מיומנות הביי ביי שלו. עם כפות ידיים מתוקות להפליא הוא נפרד מאנשים ומקומות וחפצים. לפני השינה או כשמסיימים משהו. ולפעמים ברגשות מעורבים הוא מקמץ ופושט את כפו לשלום בעודו מייבב או בוכה במלוא גרונו בהתאם לדרמטיות הפרידה - מהטלפון שלי או מדבר מתיקה למשל.

מיקו מאוד אוהב להשחיל. אוטו צעצוע למגף של יובי. בננה עם ביס לנעל שלי. תודה פונפון.

וכהרגלי בגודש (הגימל במקום) גם רשימה זו תצא באיחור ובמקרה של מיקו הוא כבר הספיק לבסס את הליכתו עוד יותר ועבר משלב ההליכה עם יד להליכה לבד ועדיף אחרי יובלי תוך ניסיונות כושלים יש לומר לקפוץ ולנתק שתי רגליים. וכולנו הספקנו להיפרד מאוסטרליה ולהתחיל הרפתקה חדשה בניו זילנד.

ניצלנו את המעבר לניו זילנד להיפרד סופית מהנקת הלילה ומשהו חדש ואחר נפתח ביננו. המון כירבול המון חיבוק והתרעמות רמה כשאני מתרחקת. חוץ מהמחווה האחרונה כל המחוות המתכרבלות הן די מענגות ואני שמחה להתמסר אליהן. ובכלל הוא נכנס לגיל שדורש עוד יותר קשב ונוכחות מלאה בתקשורת איתו. וכשיש פניות לכך זה פשוט וממלא. לחוות איתו את חדוות גילוי ההליכה בצעדים רבים וקטנטנים כל כך לא מתקדמים יותר מדי במרחב וחווים אותו אחרת. חווים גם את העוברים ושבים אחרת. שלשום התמקמנו בשמורת הר קוק ויצאתי איתו לסיבוב. ככה התיישבנו לנו ליד שביל מאוד דרוך ועמוס בתיירים ומיקו רוצה לצעוד גם. ולחייך. ולהתבייש. ואני מדמיינת כיצד יכנס לזיכרונותיהם של אנשים ממחוזות אחרים (בעיקר מסין) "כתינוק הזורח מהר קוק".

אנחנו נמצאים בעמק ניוזילנדי יפיהפה. משהו במימדים שלו מדיוק כל כך. פתוח ורחב. עם עשב ירוק וצהוב, ופרחים סגולים כמובן לכיוון מזרח, עם גבעות מוריקות במרכזו, הרים גלושי קרקע תוחמים את העמק ומייצרים מסגרת מרשימה של אפור כהה וגווני ירוק מצפון ומדרום. ממערב פסגות נושאות קרחונים בלבן- טורקיז, אדמדם מעשן השריפות האוסטרליות, וחום אפור של סלעים איתנים שנחים בשמש ממאבקם התדיר ברוחות וגשמים שמבקשים לבקע ולמוטט אותם הלאה לעמק. כל זה סגור בשמים כחולים עם שמיכות עננים פה ושם כמו כריות שמקשטות ספה. וכאילו לא די בכך במרכז של כל זה עץ מחטני ענק בודד ומפואר שלא זקוק לקישוטי חג מולד או אחרים כדי לבסס את מעמדו במרחב. ומיקו שלנו בתוך זה מבקש לטפס על אבן גדולה ליד השביל ולא עליו. ועם יד ואז בלי יד. ולהראות לי הר ואז פרח. לפני שאני מספיקה הוא כבר קוטף ואני מסבירה לו שאת הפרח לא נקטוף אבל נשמח להריח והנה יצאה לה דבורה מהגביע. והוא מבסוט. ואני מבסוטה.