על עצב בקצה העולם

אני רוצה לכתוב את הבכי שלי החוצה. אני לא יודעת למה אני בוכה אבל בא לי להתנקות ממנו. אני נמצאת באחד מחבלי הארץ היפים בתבל והנעימים בתבל. עם המשפחה המושלמת בתבל ובכל זאת משהו בעצבות שלי גועש עולה מבקש לבעבע אותי החוצה. וכשאני מבועבעת יובי מיד מתבעבע אלי חזרה. בדרכו הבלתי אמצעית הבת ארבע וחצית. כזו של צעקות, התפרקויות, התמרחויות על הדשא. מה שעוזר לי זה תחימה של חיבוק, התקרקעות נשימה הליכה בתוך הירוק, בתוך הנוף - הרגשה של גבולותיי מבחוץ פנימה ולא של התפשטות מבפנים החוצה.

אנחנו בדרך להפלגה לדאוטפול סאונד. יום שהוא מסע הכולל הפלגה נסיעת אוטובוס הפלגה וחזרה באוטובוס ושוב בסירה. לתוך נופים מופלאים שהגישה אליהם היא כך או עם מסוק. זו אחת הפעמים הספורות שאנחנו צריכים לעמוד בזמנים כדי לא לאחר. מבינים את זה בדרך ונדהמים שוב (ושוב) כמה איכויות חיים אחרות יש לשנה הזו שלקחנו לעצמנו. יש התרגשות ומתח קל. מזג האוויר לא מדהים, בכל זאת במקום שיורדים בו אלפי מילימטרים של גשם בשנה רוב הימים סוערים ומעוננים כמו זה. ממסגרים את זה לעצמנו כחוויה אותנטית של הנוף מה שנקרא אבו שוקרי המקורי. יום בלי גשם פה יהיה פוטושופי מדי עבורנו המחוספסים בתיירים. המסע מתחיל. מיקו החליט שזה יום אבא והוא ממעט לרדת מהידיים. מפעם לפעם עשינו מאמץ עלינו לסיפון העליון לגשם ולרוח לחוות את הנוף הדרמטי שלשמו התכנסנו ספציפית ביום זה. ליובי זה יותר מדי והוא מבקש לרדת, מיקו די מבסוט יש אנשים למעלה שאפשר לחייך אליהם ממרחק בטוח בידיים של אבא ולמטה על הסיפון אפשר לצעוד בשיפועים מצחיקים של סירת מנוע לא גדולה במיוחד שדוהרת על אגם מנאפורי. אגם שנסכר ובזכותו נסלסל הכביש עליו ניסע. ניוזילנד היא קצה העולם או תחילתו אם שואלים את הקיווים (ככה הניוזילנדים מכנים את עצמם על שם הציפור הלאומית) ממש כשם שירושלים מרכזו של אותו תבל וכשם שיובי ומיקו מלווינים אותנו ואנחנו אותם. אז מה יש פה - רכס הרים יחסית צעיר שכוסה בקרחונים בעידן הקרח האחרון ועם הפשרתם וקרבתם לים נוצרו פיורדים מפוארים - נחלים בצורת U ששכבת מים העליונה שלהם מורכבת ממי גשמים ושלגים מופשרים ושכבת המים התחתונה ממי הים הכבדים יותר. המראה דרמטי רב חושי עם הגשם הרוח ורעש המנוע. אנחנו מצויידים באוכל רב מוכנים לחוות את הנוף עם הילדים שלנו או יותר נכון לחוות את הילדים שלנו בתוך המרחב המתוחם הזה של סירות ואוטובוס. והנה יובלי מצא לו דמות סבתא. פאט מאוסטרליה, מחייכת אליו צוחקת אליו מקשיבה לפטפוטיו בעברית ומנידה בראשה ברכות וחיבה מלמדת אותו לספור עד 10 באנגלית ומשם עוברת לABC. הוא אימץ אותה. והיא אותו. אני מניחה את השערת האפס שהוא מפריע לה ומסיטה את מבטי לחלון, מבעד לטיפות הדרמה שלשמה התכנסנו. ספר האורחים מגיע לשולחננו אני כותבת את השמות שלנו ובמקום לכתוב כמה המסע מופלא יובלי מצייר הרים ולוויתנים שהם הרים עם עין. נגמר המקום בשורה המוקצת ואני מבקשת עבורו דף ומוציאה עט. הוא מתחיל לצייר. כבר תוקפה שהוא לא מצייר כי חושש לצאת מהקווים. מתאפקת מלשאול מה השתנה. מסיטה שוב את מבטי לחלון. מיקו על אבא במנשא מנסים להפוך את טרטור המנוע על קולו ותנודותיו למקצבים מרדימים עבור עיניו הטרוטות. יובי מבקש ללמוד לכתוב. אני שואלת איזו מילה לכתוב - את שמו הוא כבר יודע. אולי "אבא" או מילה חשובה כמו "אמא" אני מציעה בצניעות מתבקשת מלווה בחיוך. יובי לא מתבלבל ומבקש מילה שקשורה לטבע ולנוף. מבעד לחלון מפל זורם לתוך מי הפיורד שאנחנו שטים עליו. המילה "מפל" נבחרה. אחריה משהו פחות מקומי - "זברה". אחר כך צייר בעצתו של אבא טבע דומם, תפוח, תפוח עם ביס. מצלמה. המדריך האינפורמטיבי / קשקשן של המסע מכריז כי תיכף נגיע לנקודה שבא ידוממו את המנוע וכולם מתבקשים לצאת ל3 דקות של דומיה על הסיפון העליון לחוות את פיורדלנד כפי שהוא. עבור מיקו היו אלו 3 הדקות המדוייקות ביותר בהן הוא נרדם. עבור יובי היו אלו 3 הדקות המאיימות ביותר והוא היחיד שהפר את דממת האנושות והצטרף לרחש הטבע. עבורי היו אלו 3 דקות של תסריטים מסחררים - מתנצלת מבפנים בפני שאר האנשים על הפטפוט הכפוי מתנצלת בפני יובי על הדממה הכפויה, מתנצלת בפני עצמי על עצם ההתנצלות. כולם נכנסים פנימה. יובי ממשיך לצייר ולהעתיק אותיות - ואני יוצאת לסיפון לא בדממה אבל עם עצמי עם הרוח והגשם שלא מתנצלים בפני אף אחד.

עכשיו אני בוכה כמו הגשם הזה. לא מתנצלת בפני אף אחד על עצבות במקום היפה בתבל עם המשפחה היפה בתבל. יום ההולדת שלי מתקרב ואני מתגעגעת לאבא שלי. כבר 19 שנים שהגבולות שלי דורשים תחזוקה פנימית מתמדת.