לא באיטליה
לא באתי ערוכה הפעם. גם הפעם.
את פסח היינו אמורים לחגוג עם כל המשפחה שלי בטוסקנה. איטליה הייתה משאת נפשו מכורתו המפונטזת של אבא שלי. תשוקה עזה שממי ובוש חלקו - שפה אומנות אדריכלות אופנה וקולינריה. האהבה לאיטליה נכנסה לדנא המשפחתי. ולשם רציתי להגיע בחלק המסיים של הטיול השנתי הזה שלנו. היא נראתה לי ולאלון כמו הבחירה המושלמת להיות בסוג של בית אבל ממש לאבבית. להיות בנחת במוכר ולהמשיך להתרגש. תכננו למצוא בית בכפר ולשהות בו אחרי חודשידוהר נדודים באוסטרליה וניו זילנד וככה לרכך ולפנק את השיבה הביתה. תכננו לחגוג את ליל הסדר עם כל משפחת גולדשטיין.
ואז קורונה.
אף מילה לא נכתבה בווטסאפ המשפחתי על ביטול הנסיעה. כשלא מצליחים לדמיין משהו בטח שאי אפשר לכתוב אותו. והנה בוטלה. ואנחנו בניו זילנד. וכל הגעגועים התגייסו לחיזוק החרדה הקיומית שהמגפה העולמית הזו הביאה והחרדה הקיומית שאסון האקלים שזוחל או יביא עימו. ואז התמקמנו בקווינזטאון לסגר הניו זילנדי ופסח הגיע וכתבתי עם יובי הגדה והיינו עסוקים בלעשות שיהיה לנו חגיגי ונעים וטעים וכך היה. ואנחנו לא באיטליה. והחרדה נרגעה והפכה שוב לגעגוע וגם הוא נרגע כי יש פה אחלה WIFI וכי די. וכי קצת כאן ועכשיו. וביום השואה הצלחתי לשמור על רמת אסקפיזם מספק. ועבר עוד שבוע של "אכילות ויצירות" כמו שיובי קורא לקייטנת קורונה.
ואז יום הזיכרון.
ושוב פעם הקטע הזה של מה אני אמורה לעשות עם היום הזה בעצם. ולא דמיינתי אותו הפעם ולא חלמתי אותו הפעם כי הייתי אמורה להיות באיטליה עם איזו שהיא הלימה שהסביבה תהיה החיבוק שחסר לי כבר 19 שנה אבל במקום זאת אני בניו זילנד.
הדבר היחיד שרציתי שאמא שלי תביא לאיטליה הוא ספרי ילדים מהספרייה המשפחתית של ילדותנו. לפני הטיסה לקחתי למיקו את "איה פלוטו" ו"ברכבת יושבת ארנבת" ואת "ג'ורג' הסקרן" ו"פיטר פן" ליובי וגם עוד שני ספרים מספריית רמב"ן 10 במקור והיחידים שהיו לנו בבית בשדבוקר, שיכולו להיות (אולי) רלוונטים להמשך. והנה בשבועות האחרונים בזמן שאלון משכיב את מיקו לישון אני מקריאה ליובלי את הנסיך הקטן. ובין לבין אלון ואני מקריאים ליובי את הספר "האגודלים של טיסטו" - פחות מוכר אבל נראה לי שטיסטו והנסיך הקטן היו מסתדרים ממש טוב בכוכב שלנו או בכוכבים שלהם. כן גם טיסטו היה מלאך. אני קוראת עם יובי ומתאמנת בקריאה ללא מטאפורות ללא השלכות, כמו שאלון מקריא לו. להחליף מילים ארכאיות במילים שלנו אבל זהו. והערב קראנו את הפרק האחרון ונפרדנו מהנסיך הקטן, הוא אמר שלא בוכים על קליפה ריקה. יובי הביט בחלון חשב על כוכב עם כבשה ופרח. אני התחלתי לדמוע. אני מדמיינת קליפת תפוז כתומה עם גבשושיות ושקערוריות. יפה כזו, מישהו קילף בעדינות עם האצבעות כך שתישאר בחתיכה אחת. הריח של הקליפה עוד אופף אותה. יש בה לחות, הכתום-צהוב עז מודגש על ידי הסיבים הלבנים המבצבצים והיא מונחת נינוחה מכורבלת בתוך עצמה, מסופקת, קצת משוויצה וגם עוד נרגשת ממה שהתרחש, הפלחים שלה על בקבוקיהם העסיסיים והזרעים, נפוצו. הידד אפשר לנוח.
לא מסתדר לי. קברנו את קליפתך בתוך ארון. אולי ממי ידעה שזה יהיה גרפי מדי לכולנו וכי לא צריך להוסיף עוד דרמה לטרגדיה הזו, אולי לא נשארה קליפה לכרוך בתכריכים. זה הקטע של יום הזיכרון לא? אתבוסס לי בריק חסר המשמעות של מותך.
ואולי התיאור שממי ביקשה להשאיר לנו במקום הוא של המון המון המון אנשים. המון לבבות. שנושאים איתם כל אחד בקבוקון תפוז, פלח ממך.
ואני רק אספר שמיקו כל כך נהנה לקפוץ בשלולית היום עם מגפיים מצחיקים שעושים אורות מלמטה עם כל צעד גמדי שלו. קופץ עוצר מטה את ראשו מביט בי ומחייך ושוב פעם ושוב פעם. מתוך העיניים שלו פגשתי את המבט שלך ואולי את המבט שלי אליך.
משם מיקו נפנה לבחור לו אבן כדי לזרוק אותה לאגם ובדרך לאגם במקום לרדת מהשביל הוא רואה את המדרגות הביתה, שמט את האבן וקרא בחדווה "אבא" ונפנה לעלות לאבא שלו שחזר מריצה ואפשר להתחבק.
אני בוחרת שוב ושוב במילה נפנה כי ככה זה. הצעדים שלו כל כך קטנים והוא משנה כיוון כל כמה מהם. בהתבוננות על סגנון ההתקדמות הזה נראה שיש שם מהלכים מחושבים של החלטה כבדת משקל לאן להמשיך. קטע הנסיכים הקטנים האלו באיזו קלות הם מאלפים אותך.
