על סינים ומטיב לכת

נתחיל בהתחלה, שזה בעצם סין. תחילת הטיול בניו זילנד זימנה מפגש עם המון תיירים סינים. וזה היה די חדש. גם בגרייט אושן רואד באוסטליה היו לא מעט סינים והשפעתם ניכרה על המרחב. החל ממדבקות בתאי השירותים שדורשים לא לכרוע על האסלה ובמרכז מבקרים אחד אפילו הותקנו תאים יעודיים עם אסלת כריעה, מה שנקרא "אם אתה לא יכול לנצח אותם, תזרום" (פתגם סיני עתיק). כמו כן רוחב השבילים וכמות החניות לאוטובוסים ושלטים ותפריטים בסינית.

אחד הדברים המבאסים אגב, זה להזמין פיצה במסעדה סינית. אבל זה לא קשור.

בכל מקרה ברוב המקומות באוסטרליה פגשנו בעיקר אוסטרלים וכשהגענו לניו זילנד -במיוחד בסגנון הטיול שלנו, פגשנו בעיקר לא ניו זילנדים. בינואר היו בעיקר סינים. זה מוזר לראות אותם בהמוניהם נפרקים מהאוטובוסים צועדים מתוקתקים ונקיים באמא של הטיול המאורגן. הסתבר לנו שישנן אופרציות שלמות של טיסה+מלון+הסעות +ארוחות +מדריך טיול בניו זילנד שכל הכנסותיו לחברות בבעלות סינית. כנראה שחלקם בכלל לא היו סינים אלא סינגפורים טיוואנים ו"לא סינים" אחרים. בלטו לי מאוד זוגות צעירים - הבחורה לבושה כמו דוגמנית, הבחור מצלם אותה בטלפון. הבחורה בודקת מה יצא, וחוזרת לפאוזה הקודמת למקצה שיפורים. זה כנראה עניין של דור יותר. בלטו עוד יותר הנשים שהסתובבו באויר הכל כך נקי של העמק הצופה על הר קוק עם מסכה על הפנים. ישבנו על ספסל בנקודת תצפית ליד זוג נשים מבוגרות שהציעו ליובי חטיף. הוא לקח בחדווה הכניס לפה ו.. לא בלע אבל גם לא ירק מיד. זה היה מאוד מאוד מרשים לראות אותו מתמודד עם טעם של דג מיובש בפה ומנסה לייצר חיוך מנומס. הן הציעו לו עוד. הוא סירב בחיוך. עם פה סגור. ניסיתי לפצח את העניין עם אלון והגענו למסקנה שהם לא מחייכים. בגדול אפשר לומר שהסתכלתי על התיירים הסינים בסקרנות ותמיהה אבל עם טעם יותר חמוץ ממתוק וכמובן מלא במחשבות שמבוססות על לא כלום ועל הכל (made in China), קרקע פורה לפחד מזרים על רקע היותם זרים. את זה הבנתי באופן חד משמעי באחת ממקלחות הערב. הגעתי למקלחת המשותפת באתר מאוד גדול ועם מעט מקלחות. בצד המרוחק מפתח הדלת, בכל מקלחת יש מתג שמפעיל טיימר ל5 דקות של מים חמים. כך חוסכים במים ובגז שמחמם אותם. מעצבן אבל מובן. זו אחת הפעמים היחידות שנתקלתי בתור למקלחת. אחזתי במגבת בפיג'מה בשמפו והמתנתי. נשים נוספות נכנסו. חיוך מנומס והמתנה. במקלחת האמצעית נפתחה הדלת, התכוננתי לתורי להיכנס אבל אישה סינית למראה, יצאה ערומה ולחצה על המתג המדובר וחזרה פנימה. תחושת אוף. חצופה. יאללה כבר מתחילה לגאות ולעלות (הד רחוק מאוד ממקלחת משותפת בצבא במקום שהרוב בו "אוף נו כבר", במקרה הטוב). פתאום אישה סינית מבוגרת מזו המתקלחת, ועם תלתלים (אף פעם לא ראיתי סינית עם תלתלים) נכנסת עם עוד בגדים. יש חילופי דברים ומהמקלחת יוצאת אותה אישה עדיין ערומה הפעם עם פעוט שנראה בן 3 או פחות ומעבירה אותו עטוף בחיתול בד גדול לזו שנכנסה כנראה סבתא שלו. תוך חילופי דברים האמא עדיין מהדקת את את חיתול הבד ומייבשת בפינות חמד מאחורי האוזניים וכזה. הן מלבישות אותו יחד: סבתא מרימה ואמא מלבישה. נקי לבוש בפיג'מת דינוזאורים מפלנל ובמעיל פוך רכוס הסבתא והפעוט יוצאים ואמא לוחצת על המתג פעם שלישית ונכנסת להתקלח. בפחות מחמש דקות בלי שפה ובלי שם נעלמו ממני כל הגיגי האוטומטיים והמקטלגים על "הסינים" / "האולי הם סינים"/ "הם בטוח יפנים" ופתאום אישה שהיא גם אמא וגם בת שמתקלחת 5 דקות במים חמים עם עצמה.

ואז הם נעלמו. עם או בלי דעות קדומות. הפסקנו לראות אנשים מאסיה. פתאום ניו זילנד מתויירת בעיקר על ידי גרמנים ועוד אירופאיים. הסינים נעלמו.

המשכנו בטיול שלנו. טיול די מדהים בארץ מופלאה. "קיווי לנד" על שם הציפור הלאומית. מדינה כל כך שונה בהנהגה הפוליטית שלה מבישראל שזה פשוט וזה מדהים וזה עושה חשק. מדינה שהנופים שלה עוצרי נשימה. כמו במדיטציה בסוף שיעור יוגה - "קומבקה" עמוקה כזו. לא התקף לב. מדינה שלטייל בה בטבע זה כל כך פשוט ומונגש וברור ולא זקוק לשיווק כי זה הדבר האמיתי. לפני שטסנו חשבתי לי שנראה את ההרים מהאחו, הילדים ישחקו וזה יהיה מושלם. אבל גם עלינו עליהם נשמנו אותם, יובל הלך בחדווה נועם ישב 5 ק"מ על אבא והלך ק"מ וישב עוד 5 וזה היה מושלם כי נכנסנו למקצב והצלחנו לדייק אותו ולסנכרן אותו ביננו ולא היה שום סטרס מבחוץ שהפעיל את המשקל על המערכת המאוזנת שלנו.

וקורונה נמשכת, וברור לנו כבר שהפרק האיטלקי שחלמנו עליו, אפריל מאי יוני כולל ליל סדר עם משפחת גולדשטיין המורחבת ועוד ביקורים של חברים, כנראה לא יהיה באיטליה. את ההיבט הרגשי של ההבנה הזו חוויתי במלוא דמעותי בהמשך אבל באותה העת, (תחילת מרץ) הבנה קוגניטיבית מגייסת, לא מאפשרת למערבולת לעלות עדיין.

בישראל מגיבים מהר ובאירופה מלאך המוות קפץ לבקר ובניו זילנד רחש בחש אי שקט מגיע לאתרי הקראוונים. טיסות חילוץ. ממה בעצם צריך חילוץ? מניו זילנד? לאן בעצם? לדמוקרטיה הכי מבאסת במזרח התיכון? בשביל להיות רחוקים מהמשפחה? את זה אפשר גם לעשות בניו זילנד. אנחנו עוד לא בשלים לחדול את זמן הקסם החד פעמי והנדיר כל כך הזה שהצלחנו לייצר לעצמנו. אז ביקשנו ויזה לשהות נוספת. חשבנו שעד סוף מאי יספיק לנו ואז נתגלגל בכל זאת לאירופה. הגשנו והמשכנו בשלנו. טיולים. חיי קראוון. משפחה נודדת. בשלב זה טיילנו לאורך החוף המערבי. האקיינוס הזה, מה יהיה עם העוצמות שלו. מי יכול בכלל לחשוב על משהו שהוא לא הגל הזה וזה שאחריו. אפילו את ארוחת הערב שוכחים. זה כמובן מתנקם קצת אחרי ובכל זאת. יש ימים שהגשם יורד יורד יורד יורד ואנחנו משתבללים בתוך קראוון אחד קטן מאוד מאוד ונוסעים קצת לצפות בשיטפונות ונהנים מהיעלמותם של זבובי החול וביום שאחרי מגלים כי סגרו שבילים בגלל גלישות קרקע ונזק לשבילים וריכזו את כל התיירים שישנם למסלולים קצרים ומעטים יחסית. בוחרים אחד ארוך יותר, גם אם לא הולכים את כולו - רק עד הגשר, רק עד המפל, רק עד נקודת ציון סמויה מן העין שהלב יכריז עליה בשעתה - בכל אלו פוף אנחנו לבדנו. מדי פעם אולי זוג או שניים אנחנו מופתעים והם עוד יותר למשמע ומראה ההוביטים שלנו.

בטיולים הארוכים יותר מיקו מכתיב את הקצב. אם הוא ער ומבסוט על הגב של אבא אז כולם הולכים יחד או שאני קצת מתרחקת משאירה אותם לפיטפוטיהם. כשנועם במצב צועד כולנו צועדים לאט וביחד ובכיף כקילומטר. כשנועם עצבני הוא זוכה לשוחד כמו ביסקוויט בננות מיובשות או תפוח לכירסום (עבר זמן מאז האגירה בלחיים). ואם זה לא עוזר והוא עייף אז אלון דוהר קדימה בקצב שמתאים לו ולמיקו. יובי ואני נכנסים למסכות ארוכות של סיפורים. אני מספרת לו הוא מספר לי. לפעמים אני מספרת והוא מתעצבן ומתווכח על הסיפור תוך כדי שאני ממציאה את הסיפור "אתה רוצה לספר או שאתה רוצה להקשיב?!" אני שואלת קצרת רוח. "להקשיב אבל זה לא גמד זה חדקרן. שיניתי משהו קטן" לפעמים זה נאמר בדרך אגב ולפעמים, מי ישמע, כמו ילד בן ארבע, תוך שהוא שוכב על האדמה ורוקע ברגליו. תכלס זכותו. "טוב בסדר, אז פעם אחת היה חד קרן... " 8, 9, 10 קילומטרים של סיפורי סיפורים. שעות על גבי שעות נופים משתנים בכל מזג אוויר לפני ארוחה או אחריה כל עוד יש זמזום של מילים ועלילה- יובלי הולך צועד. הצבא צועד על קיבתו- ויובי צועד על דמיונותיו המתומללים. אני זוכרת את הנופים ויובי זוכר את הסיפורים.

ולפעמים הוא מבקש לשמוע על סבא יגאל. אני מעלה מהאחורה של איזו שהיא אונה ומדופן של אחד מחדרי הלב זכרונות ילדות אהובים ושחוקים. אבל יובי לא מתרצה ומבקש את "החלק המטריד". אוקי. פה מגיע רגע של הכרעה. איך מתווכים, איך מסבירים, איך מאפשרים לדבר על הכל, על זה שסבא יגאל ירד מהרכבת ונרצח בפיגוע. איך לדבר על הנורא מכל ולא לברוח למסך נורא ואיום של שתיקה ושל סוד. מצד שני, בן ארבע ארבע וחצי מה קשור עכשיו להעמיס עליו. אז מה אם הוא רוצה. הוא רוצה גם לאכול את כל תכולת מגש הרוגעלך שאפינו. גם אני. ובכל זאת. ואיפה אני בתוך זה.

מה שאולי אפשר לספר בכמה מילים מצומצמות פחות ומורחבות יותר (או להפך), מפלח את הגוף והלב שלי. אני גם מפחדת להתבלבל, להגיד הרבה מעבר, להיכנס ללופ של שיחזור, של פרימה. אבל אני לא לבד. ואני עוצרת ואני נעזרת במה שהוא כבר יודע, אני נעזרת באלון. ואחרי שנוצרה גירסה מותאמת גיל, ודובר העניין באופן ברור ומקיף ומידתי החלטתי שדי לי והבנתי עם יובי אהובי שעבורו זה מאוד מסקרן ומסתורי ואפל ומעניין אבל עבורי זה עצוב מדי. אז היום לא. כשיתאים לי אספר לו שוב. הוא קיבל וביקש שאספר לו את מלך האריות. לא כולל החלק המטריד.

והסיפורים האלו הובילו אותנו רחוק בשבילים מגוונים כמו שלניו זילנד יש להציע - עליה מפוארת עבור צעדיו של יובי לראש הר רוברט וחזרה למטה. לבקתת speargrass שבעמק ליד. צעדנו ביער יום שלם 9 שעות על שביל שכולו שורשי עצים. יובלי סוחב תיק טיולים עם מעילי גשם ושלוקר. צועד ומדמיין. הפעם גם עם אבא. אני סוחבת המון ציוד: שקי שינה בגדים ציוד בישול ואוכל. אם כבר אז שני לילות. בראשון הבקתה הומת אדם. רוב גרמני. בחור הודי אחד. ואנחנו. יש אח יש מזרונים. למחרת עלינו עם קצת נישנושים במעלה הנחל, חצינו אותו שוב ושוב. הגרביים של יובי רטובים כבר מהחצייה השנייה. בוץ סבוך ובולדרים במקום שביל. אלון והילדים התחילו לרדת אט אט ואני רוצה לעלות עוד ועוד, להרגיש את ההר לעבור עוד מקטע ולהיפתח עוד קצת לשמים. עוד קצת. קיפוץ שלי עם עצמי בן פלגים ודרדרות. עוד חצי שעה. ואז לשבת. ולהתגלגל מטה באנרגיה אחרת לחבורה האמיצה. והירידה קלה יותר טובה יותר לרגלינו והנה הגענו חזרה לבקתה. אף אחד לא הגיע. הלילה זה הבית שלנו. רק שלנו. ומצאנו עט ופיסות נייר לצייר עליהן. ומכל המזרונים המיותמים הכנו ג'ימבורי נהדר. ואלון עשה שנ"צ בבקתה כי אפשר. וחטבנו עצים לאח. רק שלנו.

והסיפורים הביאו אותנו לערוץ יהפהפיה בתוך יער כל כך ירוק שכזה לא ראינו גם בתאילנד. ומתוך המערה זורמים מים צלולים וכל הסלעים וגזעי העצים מכוסים במרבד ירוק כמו שטיח מקיר לקיר. ומשם עוד עלינו וירדנו וחצינו גשר וסיפרנו וסיפרנו והקשבנו וחלמנו והגענו לעוד נהר יפהפה וצעדנו לאורכו ופגשנו את מיקו ואלון ושוב התפצלנו ושוב נפגשנו וזרמנו עם המים עד האוקיינוס.

וביום אחר עלינו על סירת מנוע רכובה לטרקטור. הטרקטור נכנס למים, הסירה התנתקה, דהרה על הגלים והורידה אותנו בחוף יפהפה. התחלנו טיול קליל ופיוטי בין ים ליער עם שבילים של טיול משפחות.משהו מאוד מותאם למיקו אפילו. רחב, מפולס ובטוח לצעדי פונפון. אחרי הטיולים הקודמים זה הרגיש קצת כמו ללכת על מסוע בשדה תעופה. אייבל טאזמן כבוד. ולא צריך פה את האתגר הפיזי כדי להתענג על הנוף. אין פה אתגר לצלוח, כוחות נפש לגלות. פשוט יפה ונוח. הגענו לחוף יפהפה ואחר כך הקמנו את האוהל, בישלנו, פתחנו בירה ועוד אחת. אלון השכיב את מיקו ואני ויובי משחקים בחול בשקיעה נהדרת. בבוקר קמנו לאיטנו, התקפלנו לאיטנו,צעדנו לאיטנו פינטזנו על הפיצה שבכניסה / יציאה מהשמורה והופ. קורונה. הפיצה סגורה. זה היה הטיול האחרון שלנו.

הגענו לקראוון. אני עושה טלפונים לבעלי הקראוון וכאלה. אלון מכין קציצות. אני מתחילה לפרוק ואלון משנה הזמנות. מיקו ויובי רצים בדשא קופצים בטרמפולינה רודפים אחרי ברווזים.

למחרת יצאנו למסע דחוס של יומיים. 6 שעות נסיעה לקרייסטצ'ר'צ. נפרדים מהקראוון. לינה. בבוקר אני הולכת נחושה לרכוש צעצועים, עכבר למחשב, ניירות לציור, דבק פלסטי(!), וטרניינג רגע לפני שניו זילנד משתבללת. לאחר מסע ההצטיידות עוד 6 שעות נסיעה עד לדירת הסגר שלנו בקווינסטאון. מותשים, הגענו. שמחים לא להיכנס לאוטו למשך 4 שבועות (שהפכו לשבעה שבועות). לא לזוז, לא לארוז, לא לפרוק ולהנות מבית.

ואם נחזור להתחלה - בדירת הסגר המושלמת שלנו יש שלט בארון עם בקשה לשמור על השקט באנגלית וגם בסינית (מנדרין?). יש גם סיר חשמלי לאורז וצ'ופסטיקס במגירת הסכו"ם.