1.9.2020
זה היה מין יום כזה. שהתחיל בעצם אתמול בערב. יובי עייף ועצבני. עובר ממצב עסוק או מחייך למצב צווח, נמרח על הרצפה ובועט תוך שבריר שניה. נדלק ונכבה כמו ניאון שלא מחובר טוב, מסנוור לרגע או שניים וכבה ושוב נדלק כולל הזמזום המעצבן. כזה.
בזמן הזה מיקו היה מיקו. מחר אכתוב על מיקו ממש. כי בכל זאת יומולדת והוא בתקופה נהדרת שכזו כמו בריוש טרי, כמו פו הדב, שר לעצמו שירים בשפתו המצחיקה והמשובחת וזה רק עוד יותר מגביר את הקנאה של יובי.
אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שיובי פנה אל מיקו ביוזמתו ואמר לו משהו ביקש או סיפר. כשהוא מתייחס אליו זה בטרוניה ובעקיפין, בפעמים הבודדות שהוא פונה אליו ישירות זה יהיה בהקנטה והקטנה או בכיפכוף. היום הוא גם שאל- האשים למה אני אוהבת את מיקו יותר. נחזור לאתמול. עצבנות. אלון בטיול פתיחת שנה של אחת מתוכניות החינוך של עבודתו החדשה וישוב מחר אחר הצהריים. המשימה שלנו די ברורה - ללכת לישון בנחת וללכת לגנים מחר בנחת. בהצלחה לנו. יובי לא מוכן להתקלח עם מיקו אז תורות וקצת ביללות פעם זה פעם זה. חשבנו מה יהיה נחמד למחר - עוגה. אבל הוא רוצה להכין אותה בעצמו. מצאנו פשרה. נתפנק בפנקייקים על הבוקר ואחר הצהריים אחרי הגן נכין עוגה. יופי. סגרנו את הפינה הזו. אני משתדלת להדחיק את כל המשימות והארגונים למחר, עוד לא הכנתי את הציוד למיקו ובטוח חסרים לי דברים ויש גם ברכה לכתוב ליובי. נו טוב. עוברים לחדר. הטריק הוא כזה: יובי נכנס גם למיטה שלו עד שמיקו ירדם ואז נצא מהחדר ואקריא לו סיפור של גדולים (אנחנו בג'יימס והאפרסק הענקי, בעצת דודה הדס דילגתי באלגנטיות על הפרקים הראשונים עם הדודות המרושעות, שיהיה בריא רואלד דארל). לפעמים יובי נרדם יחד עם מיקו בשלב הזה בעצמו. אבל לא הפעם. הפעם הוא התגרד. בטירוף. לפני כמה ימים עשינו טיפול כינים עם חומר. מה קשור עכשיו גירודי ראש?! אבל זה מה יש. חשבתי שאם מיקו ישכב על המיטה שלו ואני אשב עם יובי, מסרק כינים ומנורת לילה אצליח לתפור את הכל יחד. אז חשבתי. מיקו התלהב מהמנורה והתיישב ביננו. האור חלש מדי ואני לא ראיתי כלום אבל כמעט חטפתי כוויה מהמנורה כי מיקו התחיל לשחק איתה והשיער של יובי הספיק להתייבש מאז המקלחת וזה סתם כואב. עוד מערבולת של צחקוקי מיקו ויללות יובי. לא עובד. יצאנו מהחדר. מיקו משחק וצוהל, הרטבתי ליובי קצת את השיער סירקתי. נחמה אחת קטנה הוצאה מהראש ונחמה אחת נכנסה ללב של יובי. וגם גזרנו ציפורניים שלא יפצע את עצמו בגירודים וזה גם מעולה (כך אומרים) נגד ביצי תולעים מארגז החול של הגן. איזה כיף להיות ילד. ממש בית גידול - גם כינים גם תולעים ומדי פעם איזה וירוס או חיידק. עולים בי געגועים לטיול שלנו. שני הורים ואפס טפילים.
שוב פעם חוזרים לחדר ושוכבים לישון אבל אבוי איפה המוצץ. המוצץ היחיד שנשאר. מוצצים זה הכל או כלום: או שיש אינפלציה מטורפת והם בכל מקום או שיש אחד יחיד סגולה, צלם. הפכנו, הרמנו, ניערנו (למה אני כותבת בלשון רבים? אולי כי למרות שאלון לא היה איתי הערב לא הרגשתי לבד במערכה). בין המיטה לקיר נמצא המוצץ ואיתו הגאולה. מיקו מתמסר לשינה. אני מעניקה ליובי את כל הרוך שבי בליטופים נישוקים ודברי אהבה למילוי מצברים.
עכשיו התחיל חלק ב של הערב. רותי חברתי באה עם ארגז הפירות והירקות מיהושוע הירקן. מזגנו יין. פרקנו. אספתי חפצים סדין שמיכה בגדי החלפה ארנבון, כל מיני ועוד ועוד. עכשיו פטפוט והכנת ברכה ליובי לראש השנה כמו שהגננת ביקשה. שאלתי אותו יום קודם מה הוא אוהב. ענה "לא יודע. גלידה". יאללה אכין לו כרטיס ברכה בצורת גלידה. שקית נייר חומה קצת גזירות והדבקות. התחלנו בשיחת התמודדויות ילדים וכזה ומשם לדיבור ספטמבר. אויש מה יהיה עם הסתיו. הזה. על חצביו גלי החום וערפילי הבוקר. מה יהיה עם סוף החופש. איך כל שנה מגיעה התקופה הזו שהכל בסדר. ממש בסדר אפילו מצוין ושום דבר לא בסדר ואני עם חנק ודמעות בעיניים שלוש ארבע פעמים ביום. ב9.9.2001 אבא שלי, יגאל גולדשטיין, נהרג בפיגוע בנהריה עיר הולדתו. הייתי בת 15 וחצי. אני כותבת את זה ככה. אולי כמו לצאת מהארון שוב ושוב ושוב. מול עצמי. לסדר משהו בזהות שלי שוב ושוב. לא רוצה שטראומה תהיה חלק מהזהות שלי. לא רוצה להיות אלופת הגעגוע למרחקים ארוכים. עולמי נחרב והמשיך להתקיים בו זמנית. מילא אם היה רק נחרב. מילא אם היה רק ממשיך להתקיים.
מה אכתוב ליובי על הגלידה? שיהיה לו כיף. שידע שהוא אהוב אין-קץ. התמודדויות ואתגרים יהיו גם בלי שאאחל. מאוחר. רותי הלכה. לירון הגיעה לקושש חפצים לתחילת השנה ומזגה כוס יין. מקלחת ולישון.
באחת בלילה הגיע אלי כבודו בני בכורי הארוך למיטה. סידרתי את הקוקו שלי הפרדתי כריות (בכל זאת כינים זה סיוט גם בגיל 34) וחיבקתי כפיות. ב5 מיקו התעורר. מיקמתי מחדש מוצץ שמיכה וארנבון וזכינו בעוד שעת שינה. בסך הכל 1 בספטמבר התחיל בנינוחות. יובי עזר לי להכין את הפנקייקים וערך את השולחן (גם למיקו). הוא גם אסף את כל החפצים שלו: בגדים להחלפה, כובע, ובחר מה לשים בסנדוויץ'. יצאנו. התחלנו לפדל ואז הכריז שכואבת לו הבטן. חזר לקקי מפואר. עדיף להתחיל את השנה אחרי יציאה טובה. סגולה להצלחה.
ב2.9 יובי כבר לא רצה ללכת לגן. הבוקר נמרח ונמרח ונמשך ושוב קיבלתי דוגמא מושלמת איך קושי מתגלגל כעצבים כלפי מי שחלש ממך. כל כך קל להתעצבן על מיקו, על עצם זה שהוא קיים. ושיפסיק לחייך כל הזמן. ו"שלא ידרוך עלי" אמר זה שנשכב על הרצפה בכניסה לבית. "אוף למה את מייחסת רק אליו? אני אביא רק לי כוס לשייק. אני לא אוהב את מיקו. מיקו מעצבן. אני לא רצה ללכת לגן." מין ערבול כזה של שני הנושאים שמקשים עליו- הגן והקנאה. ושוב אחרי הקקי של הרגע האחרון יצאנו לדרך. מיקו בריקשה שמחוברת לאופניים ויובי רוכב לצידי וכבר אפשר לשוחח.
"למה אתה לא רוצה ללכת לגן?"
"ככה. אני רוצה להישאר איתך"
"לא כיף בגן? "
"לא"
"למה?"
"ככה. אני לא רוצה ללכת לגן"
"אבל יש מלא משחקים שאין לך בבית וספרים וכל החברים בגן"
"אבל הגננות לא מקריאות את הסיפורים בספריה רק במפגש סיפור אחד. שיחקתי לבד. אני לא משחק עם הילדים."
"אולי תבקש מרוני הגננת שתקריא עוד סיפורים לא רק במפגש"
"אני מתבייש"
"לפעמים כשמתביישים מפחדים ממה שיגידו לנו, או שיגידו לנו לא או שיצחקו עלינו. ממה אתה מפחד?"
"אני לא מפחד פשוט מתבייש".
"אולי אתה לא מרגיש בטוח בגן?"
"כן! אני לא מרגיש בטוח בגן."
פוצח. יובי נרגע ופטפט על כל מה שהוא מכיר ומי שהוא מכיר בגן ואפילו על הילדים שהוא לא מכירים והם בכלל לא מכירים שום דבר ואולי כדאי להכיר להם.נפרדנו ממיקו בגן תמר (נכנס צוהל ונפרד בדמעות). נפרדתי מיובי בגן אלון (נכנס סקרן היישר למפגש מפה לשם כבר השעה 9). חזרתי הביתה והתקשרתי לאמא שלי. שנה טובה.
