כשחלום הופך לטבלת אקסל

מחוסלת מעיפות, מחכה שתירדמו לשנ"צ במרפסת במלון בוטיק בצ'אנג מאי יש לי פנאי לכתוב. הגשם לא מפסיק לרדת. טיפות שמנות כבדות מתנפצות על עלים ירוקים וגג פח יוצרות מסך ויזואלי מבקשות להיות בפוקוס ולטשטש את הנהר את הסירה ואת גזע העץ העצום ואת כל הירוק הירוק הזה כאילו מישהו שפך פה טונות צבע או בעצם טונות מים כל יום כל היום. באותו האופן הן מבקשות למסך גם את רעשי הרקע של מוסיקת צ'יל-זן תאילנדית מהמסעדה, קפיצות לבריכה, נקישות פטיש ורעמים ובכי מחאה של נועמון.

אז מה היה לנו כמה ימים לפני כל הסצינה הזאת ואיך התכנסנו לכאן בעצם. זה התחיל לפני כמה שנים בטיול בפיימונטה, איטליה עליו אפשר לקרוא כאן. במהלכו אכלנו אוכל איטלקי ופינטזנו על זמן ממושך ביחד כמשפחה במרחב כפרי שלא לומר איטליה. חלום. מפה לשם החלום הפך לתכנון של שנת טיול. מפה לשם הוחלט ש-2019-2020 תהיה השנה המדוברת. טבלאות אקסל התמלאו במשימות. החלטנו על מתווה - מנוחה קצרה בתאילנד ומשם לאוסטרליה משם לניוזילנד וחזרה להתחלה - לאיטליה. חלום. אלון יובל נועם ואני. שנה של אוכל טוב, שינה, טיולים ובעיקר המון המון ביחד. המון. אבל בשביל ביחד כזה צריך להיפרד מכל מה שאהוב ומוכר בארץ, בבית. לקראת מאי כשחיפשנו שוכרים לבית התחילו צביטות קטנות כי בכל זאת לא סתם בית זה ה-בית. והוא שלנו ואנחנו אוהבים אותו כל כך. ומי יהנה וישמור עליו ויחמול עליו כמונו. שיעור מספר אחד בזימון ושיחרור. נמצאו שוכרים ואז אפשר היה להדחיק שוב את כל מה שעצוב בטיול כזה ולשוב ולפנטז.

חודש לפני הגיעה הבר מצווה של איתי ואיתה פרידה ממשפחת גור. הגורים-תדמורים טסו להודו ופתאום כשהדס אמרה ליובי שנתראה עוד שנה "כשתהיה בן 5" ארובות העיניים נפתחו והבכי זרם כי לא לראות את קיקי עידו ורוני זו באמת גזירה די קשה לכולנו. הבכי של יובי פתח לי את האפשרות להתעצב בעצמי להתחיל להתגעגע מעצם הקונספט. תודה יובי שאיפשרת לי להרגיש. ולהזכיר לעצמי, שיש גם געגוע של אהבה ולא בכל געגוע משולב פחד מסוף. אז הבכי הזה כאמור פתח תקופת פרידות. לפעמים פרידה כמו עם חבורת הציידים ומסיבת גן עם חומוס סעיד וגלידה אחה"צ ולפעמים שוהים ביחד, כמו בירקון עם סניף גולדשטיין ובג'ונו עם סניף גור מדברים כאילו כרגיל כי באמת קשה להבין מה זה שנה. באופן כללי כל הבירוקרטיה שלפני, קיפול וסיום והכנות הכל נעשה בנחת בלי לחץ בלי חרדה פשוט עושים. מוסיפים עוד טבלה באקסל ועושים. הכל כמובן חוץ מעבודה אחרונה לאוניברסיטה שנמתחה כמו מסטיק לעוס חסר טעם כי בכל זאת אין דבר מושלם בעולם. ובשבוע האחרון ארזנו מזוודות ואת הבית. היה רגע של מחנק בו קילפתי את הסלוטייפ מהציורים של יובי שתלויים על הארון שלו קיפלתי והכנסתי לקלסר. ועוד רגע כזה עם חיבוק גדול של יובי לאבשלום הגנן. ועוד חיבוק לגננת של נועמון שהכילה את שנינו כל כך בנעימים בחודשים האחרונים והיא ואני מבינות את הפרידה ונועמון לא ממש, רק שמח שבאתי לגן לקחת אותו. ועוד קוואץ' בבטן כשיובי נפרד מהבית מחבק את הקיר ומנשק את האמבטיה במקלחת אחרונה לפני היציאה לשדה התעופה. ובחניה עם ממי ורותם ואורי וגלי ואיתי פורקים ומעמיסים על עגלות מעבירים עניינים מפה לשם אין מתח, רק הרבה מאוד אהבה שלא כל כך יודעת מה עושים עכשיו. ופתאום נומנום וגנוש מחכים לנו בבידוק הבטחוני ידעתי שיבואו אז מתחבקים שוב ושוב וקושרים צמידי צדפים שנומנום הכינה למזוודות שלנו. ויאללה ביי.

הטיסה עברה בנחת. למרות שהיה קפוא. הם באמת לא נורמלים הפכו אותנו לקרטיבים מעופפים.

חוץ מזה יובי ישן יפה נועם ישן לסירוגין.

אני: יובי תראה את העננים מתחתינו השמש שוקעת וצובעת בורוד-כתום, בוא נקרא לשמנמן ונראה לה.

יובי: שמנמן, צריך להביא את הקישוט הזה לסבתא.

הגענו לבנקוק, פיספסנו טיסת פנים, נסענו לאיזה מלון קרוב, התקלחנו וישנו, חזרנו למטוס אכלנו שוב ושוב מהסנדוויצים הנהדרים שסבתא סילביה הכינה לנו לדרך, עלינו על הטיסה הבאה והגענו בערב לצ'אנג מאי למלון מושלם. היה די קשה להירדם אז קיוונו שהג'ט לג יפעל לטובתנו אבל ב-6 שעון תאילנד יובי קם כי ברח לו פיפי תכלס זה היה כל כך צפוי. אחרי חודשים רבים ויבשים, טלטלה ריגשית אחת + שעות ערות מרובות לפני ההירדמות בפועל = סדין רטוב. נו טוב. כולנו עייפים ולא ממהרים ונמצאים במקום מושלם להתפנק בו

ולהתאושש.

כל זאת ועוד בפרק הבא, אבל בינתיים מלא תמונות.